ערך מורחב – היסטוריה של הממלכה המאוחדת

ישנן עדויות להתיישבות בני האדם באי הבריטי בראשית הנוכחות האנושית באירופה לפני כ-400,000 שנה, אך התיישבות בידי בני אדם מודרניים בשטח שיהפוך לממלכה המאוחדת התחילה להתרחש לפני כ-30,000 שנה. התרבויות הקדומות לא השאירו אחריהן כל עדות כתובה אלא רק שרידי מבנים. בין המבנים המרשימים ביותר ששרדו מאותה תקופה נמנה מעגל האבנים בסטונהנג' שנבנה בין השנים 3500 ל-1500 לפנה"ס.

בשנת 800 לפנה"ס פלשו שבטים קלטים לאי והביאו את תרבותם, אשר שרידיה קיימים עד היום. הפלישה החשובה הבאה הייתה הפלישה של האימפריה הרומית. לאחר שני ניסיונות כושלים בתקופתו של יוליוס קיסר במהלך מלחמת גאליה הצליח הקיסר קלאודיוס לכבוש את אזור אנגליה בשנת 43 לספירה. הרומים פיתחו את האזור שבשליטתם והקימו את לונדון (לונדיניום) כמרכזו. לאחר נפילת האימפריה הרומית נטשו חייליה את בריטניה בשנת 410. לתוך האזורים הללו פלשו שבטים גרמאניים שהידועים בהם הם השבטים האנגלים והסקסונים. התושבים הקלטים נדחקו לצפון ולויילס. החל משנת 793 אירעו פלישות חוזרות ונשנות של ויקינגים לבריטניה, כאשר בתקופות מסוימות הם השתקעו באי. גירושם של הוויקינגים החל בתקופתו של המלך הסקסוני אלפרד הגדול, שגם איחד את אנגליה וביסס את השלטון המרכזי.

בשנת 1066 פלשו הנורמנים לבריטניה והשתלטו על ממלכת אנגליה. שושלת המלוכה יסדו שושלת השולטת, עם הפסקות קלות, עד ימינו. השפה שבה השתמשו הנורמנים השפיעה על האנגלית של אותה תקופה, והטמיעה בה מאפיינים שמקורם בשפה הצרפתית ובשפה הלטינית.

לאורך רוב ימי הביניים ויילס הייתה מדינה מפולגת, שהייתה תחת שלטון של מספר ממלכות קטנות. כאשר הנורמנים פלשו לאנגליה, הם התמקדו בעיקר בגבול הפרוץ עם ויילס, והקימו מספר מוצבים צבאיים בחלק המזרחי של המדינה ובאזורי הגבול (הספר הוולשי). בתגובה לכך, תושבי ויילס, שבדרך כלל היו מפולגים, החלו להתאחד סביב מנהיגים כגון ל'ואלין הגדול, שב-1199 תואר בשם "הנסיך של כל צפון ויילס".

ב-1282, הצליח המלך אדוארד הראשון (1272–1307) לכבוש את כל הנסיכויות העצמאיות שנותרו בצפון ובמערב ויילס (בעיקרן ממלכת גוויניד' וממלכת פוויס). אמנת ריד'לן החילה באופן רשמי את שלטונו של אדוארד על ויילס שנתיים לאחר מכן. כדי לרצות את תושבי ויילס, בנו של אדוארד (לימים אדוארד השני), שנולד בוויילס, קיבל את התואר הנסיך מוויילס ב-7 בפברואר 1301. לאחר מכן קיבלה ויילס מעמד של אזור מנהלי, שבו החזיקה באופן רשמי בין 1284 ל-1536. המסורת שקובעת שנסיך (או נסיכת) ויילס יורש את כתר המונרכיה הבריטית נשארה עד ימינו.

בין 1284 ל-1536 הכתר הבריטי שלט על ויילס באופן חלקי, כיוון שעדיין נותרו בדרום ובמזרח ויילס מספר מדינות עצמאיות (בשלטון של לורדים) שלא היו כפופות ישירות לכתר. כוחן של המדינות הללו התפוגג ב-1535, כאשר הושלם האיחוד הפוליטי והמנהלי של אנגליה ויילס. סדרת החוקים בחוקי ויילס מ-1535 הכפיפה את ויילס למערכת המשפטית של אנגליה, וחילקה את ויילס למחוזות. כמו כן, החוק הרחיב את תחום השיפוט של החוק האנגלי לכל אנגליה וויילס, והקנה לאנגלית מעמד כשפה היחידה שמותר לעשות בה שימוש למטרות רשמיות. החוק הזה גרם לכך שרוב הוולשים לא יכלו להתקבל לעבודות ממשלתיות. כמו כן, ויילס הייתה מיוצגת בפרלמנט הבריטי בארמון וסטמינסטר.

 סטונהנג', שבמחוז וילטשייר, הוקם בסביבות 2,500 לפני הספירה אמנת האיחוד הובילה לממלכת בריטניה הגדולה

הממלכה המאוחדת קמה ב-1 במאי 1707, בעקבות איחוד אנגליה עם סקוטלנד בשל מעברם של חוקי האיחוד, והפיכתן של אומות אלה לממלכת בריטניה הגדולה. במאה ה-18 מילאה תפקיד חשוב בהתפתחות שיטת השלטון הדמוקרטית-פרלמנטרית. בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 החלה בה המהפכה התעשייתית שהתרחבה למקומות אחרים באירופה. לאחר שנים של השפעה אנגלית כבדה על אירלנד היא אוחדה לתוך הממלכה המאוחדת בשנת 1801, לאחר שהתקבל חוק נוסף בשם חוק האיחוד של 1800, שאיחד את ממלכת בריטניה הגדולה ואת ממלכת אירלנד, ויצר את "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד".

בשנים שקדמו לאיחוד, עברה אנגליה מהפכה דתית בימיו של הנרי השמיני (1491–1547). לאחר שהאפיפיור סירב לבקשתו לבטל את אחת מחתונותיו, הוא הקים את הכנסייה האנגליקנית, שמיגרה את הנצרות הקתולית מן האי הבריטי, והפכה את הממלכה המאוחדת לפרוטסטנטית.

בממלכה המאוחדת שלטו מספר בתי מלוכה והם סטיוארט, הנובר וסקסה-קובורג- גותה ששינה את שמו לבית וינדזור כיוון שקרבה לגרמניה לא הייתה רצויה במלחמת העולם הראשונה. המלך הנוכחי של הממלכה המאוחדת, צ'ארלס השלישי, שייך לבית וינדזור.

משלהי המאה ה-16 ועד לאמצע המאה ה-20 הייתה הממלכה המאוחדת לאימפריה – האימפריה הבריטית שבשיאה שלטה בחמישית מאוכלוסיית העולם וברבע משטחו היבשתי ובמשך למעלה ממאה שנים היוותה את הכוח הדומיננטי הגלובלי. האימפריה, שהייתה אימפריה קולוניאלית, החזיקה במושבות ושטחים עצומים, בעיקר באפריקה, אמריקה הצפונית, אוקיינייה ואסיה ומדינות רבות קיבלו ממנה עצמאות וביניהן הודו, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה והחותם התרבותי שלה הוטבע בכולן. במהלך פירוק האימפריה הקימה הממלכה המאוחדת את חבר העמים הבריטי, ארגון המאחד כמעט את כל המדינות בהן שלטה בעבר הממלכה ואת מוזמביק ורואנדה. חלק מהמדינות שייכות לממלכות חבר העמים הבריטי, והן מכירות במלך או במלכת הממלכה המאוחדת כשליטן, המיוצג על ידי מושל כללי, בתפקיד סמלי בלבד.

הממלכה המאוחדת ניהלה מלחמות רבות עם שכנותיה ובעיקר עם צרפת (הנפוליאונית) וספרד שבאותה תקופה היו אימפריות קולוניאליות רבות עוצמה. במלחמות העולם נלחמה הממלכה נגד גרמניה הנאצית לצד רוסיה, ארצות הברית וצרפת ובעקבות העלות הכלכלית של מלחמות אלו התמוטטה האימפריה. ב-1921 הפכה אירלנד למדינה חופשית והממלכה המאוחדת נשארה עם שישית משטחו של האי האירי כאומת בית שנקראת צפון אירלנד ומהווה את החלק הקטן ביותר משטח המדינה, הן מבחינת שטח והן מבחינת אוכלוסייה. לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפה בריטניה בהדרגה למיזם השילוב האירופאי, וב-1993 נכנסה לאיחוד האירופאי. ב-2016 הצביע רוב במשאל עם בעד עזיבת האיחוד. הפרישה התרחשה ביומו האחרון של חודש ינואר שנת 2020, ועד סוף אותה שנה סיימה הממלכה את המשא ומתן עם האיחוד על ההסכמים ליום שאחרי, ובכך פרשה דה-פקטו.