אבן רוֹזֶטָה היא אסטלת גרנודיוריט ממצרים העתיקה אשר עליה חקוק צו מלכותי, שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. הצו כתוב במצרית קדומה בשלושה סוגי כתב שונים: כתב חרטומים (הירוגליפי), כתב דמוטי וכתב יווני עתיק, ומאחר שתוכנו דומה בכל שלושת סוגי הכתב, הוא שימש בעת החדשה כמפתח לפענוח כתב החרטומים המצרי.

במקור הוצגה האסטלה בתחומי מקדש מצרי, אולם היא הועברה ממקומה, ככל הנראה בשלהי העת העתיקה או בתקופת ימי הביניים, עד שבסופו של דבר שימשה בבנייתו של מבצר ז'וליאן בקרבת העיר רוזטה שבדלתת הנילוס. האבן נמצאה באזור המבצר בשנת 1798 על ידי קצין צרפתי מחיל המשלוח הצרפתי למצרים, פייר-פרנסואה בושאר. מאחר שהייתה הטקסט הרב-לשוני הראשון שכלל מצרית קדומה והתגלה בעת החדשה, ולאור פוטנציאל הפענוח של אותה שפה בעזרתה, שעד אותה עת לא תורגמה, עוררה האבן עניין ציבורי נרחב. לאחר גילויה נפוצו העתקים ליתוגרפיים ויציקות גבס של האבן ברחבי אירופה בקרב חוקרים רבים. בה בעת, לאחר תבוסת הכוחות הצרפתיים במצרים ב-1801, נמסרה האבן לידיים בריטיות, תחת הסכם הכניעה של אלכסנדריה. האבן הועברה ממצרים ללונדון, שם היא מוצגת מאז 1802 במוזיאון הבריטי. זהו המוצג שזכה למספר הביקורים הגדול ביותר במוזיאון.

מאז גילויה הייתה האבן למוקד של יריבויות לאומיות מתמשכות. ראשית, הייתה מחלוקת בשל העברתה מידיים צרפתיות לידיים בריטיות במהלך המלחמות הנפוליאוניות, ולאחר מכן הייתה מחלוקת ארוכת השנים בדבר תרומתם היחסית של תומאס יאנג האנגלי וז'אן-פרנסואה שמפוליון הצרפתי לפענוחה. מאז שנת 2003 התבטאה היריבות גם בדרישתה של מצרים להשבת האבן אליה.

אף על פי שחקר הצו המופיע על האסטלה החל כבר עם הופעת תרגומו הראשון המלא של הטקסט היווני בשנת 1803, חלפו כ-20 שנה נוספות בטרם הודיע שמפוליון בשנת 1822 בפריז על תעתיק הכיתוב המצרי. זמן ארוך יותר חלף בטרם יכלו חוקרים לקרוא כתובות וספרות במצרית עתיקה בבטחה. ציוני הדרך בפענוח האבן היו ראשית ב-1799, אז הובן כי מדובר באותו תוכן בשלושה סוגי כתב, ולאחר מכן בהבנה שהכתב הדמוטי השתמש בסימנים פונטיים לאיות שמות זרים (1802), בהבנה כי כתב החרטומים עשה כך גם כן, תוך דמיון נרחב לכתב הדמוטי (1814, על ידי תומאס יאנג), ולבסוף, בהבנה שלא רק שמות זרים נכתבו באופן פונטי בכתב החרטומים, אלא גם מילים ילידיות במצרית עתיקה נכתבו בצורה זו (1822–1824, על ידי שמפוליון).

שני קטעים נוספים מעותקים של אותו צו התגלו בשלבים מאוחרים יותר, וכן כתובות דו-לשוניות ותלת-לשוניות נוספות שכללו את כתב החרטומים. עם אלה נמנים צווים תלמיים מוקדמים יותר, כגון צו קנופוס משנת 238 לפנה"ס וצו ממפיס מטעם תלמי הרביעי משנת 218 לפנה"ס לערך. למרות גילויים אלו, נחשבת אבן רוזטה כמפתח ששימש להבנת הספרות והתרבות של מצרים העתיקה בעת החדשה. המונח "אבן רוזטה" משמש כיום גם בהשאלה לתיאור רמז משמעותי בתחום ידע חדש.