העיר רומא הייתה במשך שנים יעד לעולי רגל, בעיקר במהלך "שנות יובל" קתוליות. ספרו של תומאס קוריאט Coryat's Crudities, שפורסם בשנת 1611, היווה השפעה ראשונה על מנהג הטיול הגדול. השפעה נוספת היא הטיול של הארל מארונדל (Earl of Arundel), אשר הגיע לאיטליה ונאפולי, ואותו ערך עם אשתו וילדיו בין השנים 1613–1614. מדריך הטיול שלו היה האדריכל הבריטי המפורסם איניגו ג'ונס, אשר היה רק בתחילת דרכו באותה עת. בשנת 1648, לאחר הסכמי שלום מינסטר, בין ההולנדים לספרדים, החל המנהג לתפוס יותר תאוצה. לפי המילון האנגלי של אוקספורד, נעשה שימוש לראשונה במושג "הטיול הגדול", בספר The Voyage of Italy של הכומר הקתולי האנגלי ריצ'רד לסלס ( Richard Lassels), אשר פורסם לאחר מותו, בשנת 1670. בספר הוא הדגיש את ארבעת התחומים שטיול כזה יכול לעזור בהם: לשפר את האינטלקט, את הרמה החברתית, את הרמה האתית ואת הידע הפוליטי.

הרעיון לצאת לטייל למטרות סקרנות ולמידה החל להתפתח במהלך המאה ה-17. ספרו של ג'ון לוק משנת 1690, מסה על שכל האדם, עזר לקדם את הטענה שהידע מגיע לאדם מהעולם החיצוני, ומהגירויים החיצוניים של הסביבה אליה הוא חשוף. לכן, מי שרוצה ללמוד כמה שיותר, צריך לשנות את סביבתו, כדי להיחשף לגירויים חדשים. הטיול, אם כך, הפך לחיוני בשביל לפתח את החכמה והידע של האדם על העולם.