אוספי יקטרינה  La morte di re Candaule)‏, 1757, ג'ובאני בטיסטה פיטוני (Giovanni Battista Pittoni)‏, 161×210 סנטימטר. אמן איטלקי לא ידוע, לאחר רישום של מחאייב. נוף לארמון החורף. שנות 1750. "דונה נודה" היא אחת מתריסר יצירות מהמאות ה-18 וה-19. נרכש עבור הארמיטאז' כיצירה של לאונרדו דה וינצ'י.

הארמיטאז' החל את דרכו בשנת 1764 כאוסף פרטי של הקיסרית יקטרינה השנייה, לאחר שהועברו אליה 317 ציורים יקרי ערך מברלין (על פי שמועות פופולריות היו רק 225 יצירות) בשווי כולל של 183,000 טאלרים מהאוסף הפרטי של ציורים מאת יוהאן ארנסט גוטקובסקי (1710–1775), בשל חובו שנבע מניסיון לא מוצלח לספק תבואה לצבא הרוסי, בהשתתפות הנסיך ולדימיר סרגייביץ' דולגורוקוב. בין היצירות היו ציורים של אדונים כמו דירק ואן באבורן, הנדריק ואן בלן, רמברנדט ואן ריין, פיטר פול רובנס, ג'ייקוב ג'ורדנס, אנתוני ואן דייק, הנדריק גולציוס, פרנס האלס, יאן סטן, חריט ואן הורת'ורסט ויצירות אחרות, בעיקר הולנדיות מבית ספר פלמי במחצית הראשונה של המאה ה-17. אלה הפכו לבסיס שעליו הוקם המוזיאון. מתוך 317 ציורים שהועברו לרוסיה בשנת 1764, לפחות 96 מהיצירות נשמרות בארמיטאז' כיום. בתחילה, רוב הציורים שוכנו בדירה מבודדת בארמון (כיום ארמיטאז' הקטן). לאחר מכן, הדירה נקראה "ארמיטאז'". בשנת 1769, בסיוע הנסיך א.מ. בלוסלסקי-בלוזרסקי בדרזדן, הארמיטאז' רכש אוסף עשיר מהשר הראשון של מלך פולין, הרוזן היינריך פון ברוהל, שהורכב מכ-600 ציורים של אמנים הולנדים, פלמים, צרפתים ואיטלקיים, כולל תמונת הנוף של טיציאן ”מנוחה בדרך למצרים“, נופים של דרזדן ופירנה ואחרים.

חשיבות רבה עבור הארמיטאז' בשנת 1772 הייתה רכישתה של יקטרינה בפריז בתיווכו של הנסיך ד.א. גוליצין אוסף ציורים של הברון פייר קרוזט - המדהים ביותר בפריז באותה תקופה אחרי גלריית הדוכסים מאורליאן. אוסף זה, שכלל כ-400 ציורים מהשורה הראשונה, קבע במידה רבה את "פני" הגלריה לאמנות. ציורים של אמנים איטלקים, צרפתים, פלמים והולנדים מהמאות ה-16 וה-18 הובאו למוזיאון. אלה כוללים את "משפחתו הקדושה" של רפאל, "ג'ודית" מאת ג'ורג'יונה, דנה מאת טיציאן, ציורים של רמברנדט, עבודות מאת רובנס, ואן דייק, ג'יאמבטיסטה פיטוני, פוסין, יצירות מאת קלוד לוריין ועבודות מאת ווטאו.

אוסף הציורים של ראש ממשלת בריטניה וולפול, שנרכש בשנת 1779, הוסיף מספר יצירות מופת של רמברנדט (ביניהן "קרבן אברהם" ו"חרפת המן") וקבוצת דיוקנאות מאת ואן דייק. הדחף לפיתוח האוסף הגרפי היה רכישת בשנת 1768 יותר מ-5,000 רישומים מאוסף קובנצל בבריסל, שהכילו את "דיוקן אדם לא ידוע" מאת ז'אן פוקט. בשנת 1781 נקנה בצרפת אוסף הרוזן בודואן, המורכב מ-119 ציורים, בהם תשעה ציורי בד של רמברנדט ושישה דיוקנאות מאת אנתוני ואן דייק. רכישה משמעותית נוספת הייתה אוסף של הבנקאי האנגלי ליד-בראון, שכלל פסלים עתיקים ופסלי חזה, כולל "הילד הכורע" של מיכלאנג'לו. בשל המחסור מפאת גודלו הקטן של השטח המקורי, בניין ארמיטאז' הגדול נבנה על ידי האדריכל יורי פלטן בשנים 1771–1787.

אוסף של אבנים מגולפות מדוכס אורליאן נקנה בפריז. בנוסף, יקטרינה הזמינה עבודות מאומנים כמו שרדין, הודון, רונטגן ואחרים. היא גם רכשה את ספריית וולטר. בשנת 1796, לאחר מותה נרשם מלאי האוסף שלה וזה כלל 3,996 יצירות אמנות. לפיכך, רק בתקופת שלטונה של יקתרינה השנייה ברוסיה, שם לפני כן לא היה אוסף ציורים משמעותי אחד, הופיעה גלריה ייחודית לאמנות.

המאה ה-18 וה-19

בתקופת שלטונם של אלכסנדר הראשון וניקולאי הראשון נרכשו לא רק אוספים, אלא גם יצירות בודדות של אמנים שעבודותיהם נעדרו מהארמיטאז'. ברומא, במכירת אוסף ג'וסטיניאני באמצעות ויוונט-דנון, נרכשו "נגן הלוט" של קרוואג'יו ו"הגברת עם המשרת "מאת פ. דה הוך. בשנת 1819 נקנתה המדונה בנוף המיוחסת לג'ורג'יונה. ג'וזפין דה בוהרנאי העניקה לאלכסנדר הראשון את הקמיע גונזגה ולאחר מותה נרכשה כל הגלריה של ארמון מלמייסון, שמקורה בעיקר בקאסל. אבן דרך נוספת למוזיאון הייתה רכישת אוסף הציורים הספרדיים של קוסוולט (1814).

ניקולאי הראשון, שהבין את הרעיון להפוך את הארמיטאז' למוזיאון ציבורי, תרם תרומה משמעותית לחידוש גלריית היצירות של הארמיטאז' (אם כי תחת השלטון הסובייטי נמכרו בארצות הברית החשובים מבין הציורים שקנה). במכירה השנייה של אוסף קוסוולט נרכשו יצירת המופת של רפאל "מדונה אלבה" ו"שלושת המאריות במצפון ישו" מאת אניבייל קאראצ'י. בשנת 1845, על פי צוואתו של טטישצ'וב, "הדיפטיכון" של רוברט קאמפן "המשולש הקדוש. גבירתנו ליד האח" ויצירות אחרות של הועברו לידי המוזיאון. בערך באותה תקופה, אוסף וילם השני, מלך הולנד, רכש את "הבשורה" של ואן אייק, את "פייטה" של סבסטיאנו דל פיומבו. בוונציה נרכשו עבודות של אמני הרנסאנס האיטלקי, כולל יצירות מופת של טיציאן (למשל, "נושאת הצלב") ופלמה וקיו.

אנדריי איוואנוביץ' סומוב תרם תרומה עצומה למחקר ולקטלוג של אוסף גלריית התמונות של הארמיטאז' הקיסרי, לאחר שעבד כאוצר ציורים ורישומים ולאחר מכן כאוצר בכיר של הארמיטאז' במשך 22 שנה. הוא האמין שהוא סימן את תחילתו של שלב חדש בהיסטוריה של תולדות האמנות הרוסית במחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בין הציורים של תקופה זו היה דיוקן של ניקולאי יוסופוב, שצויר על ידי האמן האיטלקי וינצ'נצו פטרוצ'לי (1851).

המוזיאון הציבורי

עד אמצע המאה ה-19, הארמיטאז' הפך לשמו של המוזיאון, שנפתח לציבור תחת הקיסר ניקולאי הראשון ב-5 בפברואר (17) 1852 בבניין ארמיטאז' החדש שנבנה במיוחד למטרה זו. אז היו לו האוספים העשירים ביותר של פריטים מתרבויות מזרח, מצרים, עתיקות ימי הביניים, אמנות של מערב ומזרח אירופה, מונומנטים ארכאולוגיים ואמנותיים של אסיה ומהתרבות הרוסית. בשנת 1880 ביקרו במוזיאון 50,000 איש בשנה.

במאה ה-19, עבודות של ציירים רוסים החלו להיכנס באופן שיטתי לאוספי הארמיטאז'. סומוב, כאוצר המוזיאון, דאג לקטלוג היצירות. בהוראת משרד משק הבית הקיסרי הוא מונה לאוצר בכיר במחלקת ציורים, רישומים והדפסים של הארמיטאז' הקיסרי. בשנת 1895 הועברו חלק מיצירותיהם של אמנים רוסים למוזיאון הרוסי. המוזיאון קיבל חומרים מחפירות ארכאולוגיות, שהעשירו משמעותית את אוספיו. בתחילת המאה ה-20, המוזיאון כבר אחסן אלפי ציורים, ואז יצירות אמנות חדשות הופיעו באוסף שלו. כך, הארמיטאז' הפך למרכז ההיסטוריה של האמנות הרוסית ועידן חדש נכנס לחיי הארמיטאז'. יחד עם זאת, עם הופעתה של גישה מדעית לתולדות האמנות, ציורים רבים שנרכשו על ידי קיסרים בכסף עצום כיצירות של רפאל או לאונרדו דה וינצ'י יוחסו מחדש כיצירות של תלמידיהם.

לאחר נפילת המשטר הקיסרי עבר הארמיטאז' תמורות משמעותיות. המוזיאון העשיר את עצמו משמעותית על חשבון אוספים פרטיים שהולאמו ואוסף האקדמיה לאמנויות וקיבל בין היתר עבודות של בוטיצ'לי, אנדראה דל סארטו, קורגיו, ואן דייק, רמברנדט, קנובה, אינגרס, דלקרואה. מהאוסף המרכזי של ארמון החורף, המוזיאון קיבל פריטי פנים רבים, כמו גם את אוצרות המוגולים הגדולים שהגיש השאה הפרסי.

במהלך המצור על לנינגרד המוזיאון נסגר לקהל ויצירות רבות אוחסנו על מנת לשמור עליהן מפני ההפצצות האוויריות בימי מלחמת העולם השנייה במהלך המלחמה הפטריוטית הגדולה פונה עיקר אוסף הארמיטאז' (מעל 1.2 מיליון פריטים) בשני שלבים להרי אורל, לעיר סברדלובסק. ולדימיר לווינסון-לסינג מונה לאוצר האחראי על האוסף במהלך הפינוי. מרתפי בנייני הארמיטאז' הפכו למקלטים לפצצות והוא לא תפקד כמוזיאון. עם זאת, צוות הארמיטאז' המשיך לנהל עבודות מדעיות ואף העביר הרצאות על תולדות האמנות. עוד לפני תום המלחמה החלו עבודות שיקום באולמות המוזיאון שניזוקו מהפצצות וזמן קצר לאחר הניצחון במלחמה, חזרו כל ערכי התרבות שפונו ללנינגרד והארמיטאז' שוב נפתח למבקרים. אף תערוכה לא אבדה במהלך המלחמה ורק חלק קטן מהם נדרש לשחזר ולשקם. לאחר תום המלחמה, הארמיטאז' קיבל לידיו יצירות שהוחרמו מידי יחידות התגמול הסובייטיות ממוזיאונים בברלין, כולל מזבח פרגמון ומספר תערוכות מהמוזיאון המצרי, בשנת 1954 אורגנה תערוכת קבע של יצירות אלה ולאחריה הממשלה הסובייטית, לבקשת ממשלת גרמניה המזרחית, הסכימה להחזירם לברלין, דבר שנעשה בשנת 1958. בתחילת 1957, נפתחה הקומה השנייה של ארמון החורף, שם הוצגו עבודות מהמוזיאון לאמנות מערבית חדשה.

כתוצאה מפיצול אוספי המורשת התרבותית בין המוזיאונים בלנינגרד ומוסקבה, צורפו לארמיטאז' חלקים מאוספי מוסקבה של סרגיי שצ'וקין ואיוואן מורוזוב. אם לפני המהפכה במוזיאון היו רק יצירות של אומנים ותיקים, שצוירו לא יאוחר מהמאה ה-18, הרי שהיקף האוסף התרחב משמעותית הודות ליצירותיהם של האימפרסיוניסטים כמו סזאן, ואן גוך, מאטיס, פיקאסו ואמנים אחרים. עם זאת, היו גם הפסדים כבדים רבים ובעיקר "הרנטריה הקיסרית" (או חדר היהלומים) של ארמון החורף הועברה לקרמלין במוסקבה ושימשה בסיס לקרן היהלומים הממשלתית. חלק מאוסף הציורים של אמנים (כולל כמה יצירות מאת טיציאן, קראנאך, ורונזה, רובנס, רמברנדט, פוסן) הועבר למוזיאון מוסקבה לאמנויות יפות. האוסף ניזוק באופן בלתי הפיך ממכירות בשנים 1929–1934 וכתוצאה מכך 48 יצירות מופת עזבו את רוסיה. הארמיטאז' איבד את היצירה היחידה של ואן אייק, את מיטב היצירות של רפאל, בוטיצ'לי, הלס ומספר אומנים ותיקים אחרים.

לאחר התפרקות ברית המועצות  בשנת 2002, לאחר משא ומתן ממושך, אישרה הדומה להחזיר את הויטראז' הגרמני מימי הביניים של כנסיית מריה הקדושה בפרנקפורט, שאוחסן בארמיטאז'.

מיד לאחר נפילת מסך הברזל, מונה מיכאיל פיאוטרובסקי למנהל המוזיאון ותחתיו הארמיטאז' היה הראשון מבין המוזיאונים הרוסיים שהודיע כי מחסניו מכילים יצירות של האימפרסיוניסטים והנאו-אימפרסיוניסטים, שנחשבו אבודים מאז תום מלחמת העולם השנייה. ביניהם יצירות של דאומייר, מאנה, סוראט וטולוז-לוטרק, שבעבר לא היו להם יצירות בסנקט פטרבורג. לאחר מכן, ציורים אלה (כולל עבודות משמעותיות כמו "הבית הלבן בלילה" מאת ואן גוך ו"כיכר הקונקורד "מאת א. דגה) נוספו לתערוכת הקבע של המוזיאון. הארמיטאז' לא בחל במאמצים למלא את החסר באוסף האמנות של המאה ה-20. בעזרת קרן מיוחדת שהוקמה בסוף שנות התשעים נרכשו יצירות של אטרילו, רואו, סוטין וסופרים אחרים, שלא היו מיוצגים בעבר במוזיאונים ברוסיה. הוקמה הקרן הבינלאומית לידידי ארמיטאז' ובשנת 2002 הוחלפה האקספוזיציה באחת הגרסאות ל"ריבוע השחור" של מלביץ'. בשנת 2006 הושק פרויקט ארמיטאז '20/21, שמטרתו להציג ולרכוש אמנות עכשווית.

ביולי 2006 נודע כי 221 פריטים קטנים (תכשיטים, אייקונים אורתודוקסים, כלי כסף ועוד) נעלמו מאוספי המוזיאון. מנהל המוזיאון הודיע על הגניבה במסיבת עיתונאים שכונסה במיוחד. אחת מעובדי המוזיאון נחשד במעילה, הוא מת מהתקף לב זמן קצר קודם לכן. כפי שהראתה חקירה, העובדת וקרוביה לקחו חלק בגניבה. בשנים 2006–2007 הוחזרו חלק מהחפצים הגנובים.

בשנת 2016 נפתחה כניסה נוספת למתחם הראשי למבקרים באמצעות כרטיסי אינטרנט דרך סמטת שובאלוב. אזור הכניסה ממוקם באורוות הקיסרות לשעבר.

השלכות מגפת הקורונה   ראו גם – מגפת הקורונה ברוסיה

באביב 2020, בעקבות הסגר שהוטל במדינה על רקע פרוץ מגפת COVID-19 ברוסיה, מוזיאון ארמיטאז' השיק שידורים מקוונים של סיורים בשפות שונות. בתוך שבועיים אסף המוזיאון יותר מעשרה מיליון מבקרים וירטואליים מכל רחבי העולם שצפו בסיורים. בתקופת הסגר המוזיאון למעשה הצליח ליצור ערוץ טלוויזיה משלו.