מקורות מידע  מצדה במבט מהאוויר

המקור ההיסטורי המשמעותי היחיד המספר על מצדה מתקופת בית שני הוא יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), שמתאר בקצרה את ההיסטוריה והמבנה של מצדה, וכן את מהלך האירועים בזמן המרד הגדול. בתקופת המצור הרומאי על מצדה כבר שהה פלביוס ברומא, וידיעותיו על מהלכו יכלו לבוא רק מכלי שני, דרך דיווחיהם של החיילים הרומים ששבו מהמצור (מצדה נזכרת בחטף גם בכתבי סטראבון[1] ופליניוס הזקן[2]).

המידע ההיסטורי על מצדה שאוב מכתבי יוסף בן מתתיהו, ולא משום מקור יהודי אחר. אין לה אזכור במשנה ובמקורות המקבילים, וגם לא בתלמוד הבבלי או בתלמוד הירושלמי. גרסה של הסיפור מופיעה בספר יוסיפון, עם כמה שינויים (שמו של מנהיג המרד שונה, וכן גם סיפור ההתאבדות). סיפור מצדה אינו מופיע גם כאשר ישנה התייחסות בדיון הלכתי למצב שבו אדם שוקל להתאבד כדי לא ליפול בידי אויביו; הדוגמה המובאת בהלכה (בשולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן שמ"ה) היא של שאול המלך בהר הגלבוע (ספר שמואל א', ל"א) ולא הדוגמה של מצדה. הסיבה לכך אינה ברורה, וקיימות כמה השערות: יש המשערים שהסיבה לכך היא שהסיקריים היו מזרם שחלק על הפרושים, ששלטו לאחר חורבן בית שני, ולפיכך לא נחשבו כמושא ללימוד או לדיון. היו גם ששיערו שהפרושים רצו למנוע מרידות הרסניות נוספות כדוגמת מרד בר כוכבא, ולכן הוצנעו אירועים שעלולים היו להביא להתעוררות לאומית.

מנגד למקורות ההיסטוריים עומד הממצא הארכאולוגי – הכולל מעט דברי כתב שהשאירו אחריהם דיירי המצודה בדורות השונים, וכן ממצא "אילם" רב.

התקופות הקדומות

השרידים הקדומים ביותר שהתגלו במצדה הושארו בידי אנשי התקופה הכלקוליתית, שעשו שימוש במערות בגוף המצוק הדרום-מזרחי של ההר. חרסים אחדים מתקופת הברזל בארץ ישראל נמצאו מפוזרים ברחבי ההר, אולם לא התגלה כל סימן לבנייה בתקופה זו.

התקופה ההלניסטית

על פי יוסף בן מתתיהו, הראשון לבנות במצדה היה "הכהן הגדול יונתן".[3] ייתכן שהכוונה ליונתן הוופסי או לאלכסנדר ינאי, ואילו במקום אחר הוא כותב כי המצודה נבנתה בידי "מלכים מימים עברו".[4] במקומות שונים על גבי ההר נמצאו מספר חרסים בני התקופה החשמונאית וכן תריסר מטבעות תלמיים, ועשרות מטבעות של אלכסנדר ינאי. מהבנייה על ההר בתקופה זו לא נותר דבר, מלבד שני בורות מים שייתכן שנחצבו בתקופה זו.

התקופה ההרודיאנית   ערך מורחב – הורדוס

ההיסטוריה של מצדה מתחילה, הלכה למעשה, עם ההיסטוריה של הורדוס הגדול. הורדוס, תוך ניצול ציני של המערבולת הפוליטית באימפריה הרומית אחרי רציחתו של יוליוס קיסר, ומאבקי הכוח בין הטוענים לכתר מבני בית חשמונאי הפך לדמות מפתח בפוליטיקה של ארץ ישראל וזכה לתמיכת השליטים ברומא כמלך המיועד של פרובינקיית יהודה. עם זאת, מעמדו של הורדוס ודרכו לשלטון ידעו עליות ומורדות.

בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים ליהודה, והושיבו על כס המלכות בירושלים את מתתיהו אנטיגונוס השני. הורדוס, שהתבצר בירושלים, הצליח לחמוק בלילה ביחד עם מרים ארוסתו, אמהּ אלכסנדרה וקבוצת שומרי ראשו. הנמלטים שמו פניהם למצדה, שם נותרו מרים ופמלייתה וכוח של 800 חיילים.[5] הורדוס הצליח להימלט אל ממלכת הנבטים ומשם אל ברונדיסיום (ברינדיזי) ועל פי החלטת הסנאט הומלך למלך בשנת 40 לפנה"ס ברומא. בהיעדרו מצדה הושמה במצור על ידי אויבי הורדוס, הנצורים ניצלו רק בזכות גשמי פתע שמילאו את בורות המים, תוך שהם מצליחים לנהל מלחמת התשה מול הצרים.[6] בשנת 39 לפנה"ס חזר הורדוס לארץ ישראל, שחרר את משפחתו מהמצור במצדה ובסדרת קרבות הצליח בשנת 37 לפנה"ס להשתלט על הארץ, ובחסותו של מרקוס אנטוניוס, מושלו הרומאי של המזרח, הכריז על עצמו כמלך.[7]

ההיכרות של הורדוס עם מצדה והחשש שלו שכסאו בסכנה, הן מצד בני שושלת החשמונאים הן מצד נתיניו בני העם היהודי והן מצד קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים וממשיכי דרכה, שראו ביהודה או בחלקים ממנה חלק ממצרים, הביאו אותו להשקיע בבניה של מפלט מבוצר במצדה.[8]

המרד הגדול   ערך מורחב – המרד הגדול
 שמו של בן יאיר על חרס בין הגורלות

בשנת 66 לספירה, בתחילת המרד היהודי נגד הרומאים, כבשה קבוצת מורדים יהודים שנקראו הסיקריים את מצדה מידי חיל המצב הרומי שהוצב שם. בשנת 70 הצטרפו אליהם סיקריים נוספים ובני משפחותיהם שגורשו מירושלים מעט לפני חורבן בית שני. במשך השנתיים הבאות השתמשו הסיקריים במצדה כבסיס לפשיטות והתנכלויות ליישובים רומיים ויהודיים כאחד, כאשר בראשם מנהיגם אלעזר בן יאיר.

המצור על פי יוסף בן מתתיהו

על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, הטיל הנציב הרומי, פלביוס סילבה, בראש הלגיון העשירי ויחידות עזר אחרות, מצור על מצדה. הצרים בנו סוללת מצור על הצד המערבי של הרמה. שיא גובהה של הסוללה היה על פי תיאורו של יוסף בן-מתתיהו נמוך מגובה חומת מצדה, ולכן היה צורך בבניית פלטפורמה רחבה שהייתה בנויה מאבנים התואמות היטב זו את זו. מעל פלטפורמת אבן זו נבנה איל ניגוח שאפשר לרומאים לפרוץ את חומת המבצר.[9] כאשר התמוטטה חומת האבן התגלתה חומת עץ שהקימו המגינים בנקודת הפריצה, הרומאים העלו באש את חומת העץ והידקו את המצור לרגע הפריצה שנקבע למחרת. מנהיג המגינים החליט שאבדה התקווה לשרוד את המצור ולהדוף את הרומאים והחליט שהמוצא היחיד הוא התאבדות של כל הנמצאים על ההר. תיאורו הדרמטי של יוסף בן מתתיהו מגיע לשיאו בנאומו, בשני חלקים, של אלעזר בן יאיר,[10] שבו טען אלעזר בזכות החירות, וטיעונו העיקרי הוא עדיפות החירות על פני החיים. למחרת היום, כשנכנסו הרומאים למבצר, הם גילו שמגיניו, כאלף איש ואישה ובתוכם ילדים זקנים וטף, העלו באש את כל המבנים והתאבדו. גרסה זו של סיפור המצור על מצדה נמסרה, על פי יוסף בן מתתיהו, על ידי שתי נשים שנצלו מההתאבדות כשהתחבאו בבור מים עם חמישה ילדים.[11]

המצור על פי המחקר המודרני

למרות הדיוק היחסי של כתביו של יוסף בן מתתיהו, שתיאוריו תואמים לממצא הארכאולוגי במצדה, הרי שבכל הנוגע לדיוק התיאור של יוסף לגבי המצור וכיבוש מצדה קיימים ספקות בקרב רוב החוקרים העוסקים בהיסטוריה של מצדה. עם סיום החפירות העיקריות, ובהמשך, תוך הסתמכות על ממצאים בחפירות מאוחרות יותר, הועלו מספר תאוריות כיצד השתלשלו האירועים במצדה בעת המרד הגדול.

מקובלת ההנחה, במחקר האקדמי העדכני, כי מגיני מצדה לא ניהלו קרב פנים אל פנים עם הרומאים ולא יצאו לגיחות אל מחוץ למבצר. הסוציולוג נחמן בן יהודה אף קובע כי על מצדה לא התנהל כל קרב.[12] מנגד, חוקרים אחרים כגון מיכה ליבנה, מתארים בצבעים חיים את שגרת הקרבות בעת המצור בין המגינים על החומה לרומאים במחנותיהם, וביתר שאת בעת הפריצה למבצר.[13] מרדכי גיחון מציין במחקרו "נפילת מצדה הכיצד" כי יחסי הכוחות, אותם הוא מעריך ב-1:10 לטובת הרומאים, לא איפשרו למגינים להיכנס לקרב פנים אל פנים מול הרומאים, וכי סביר להניח כי אלעזר בן יאיר בחר להילחם מול הרומאים בעת פריצת החומה, שכן בנקודה צרה זו לא היו הרומאים יכולים להביא את יתרונם המספרי לידי ביטוי.[14]

באפריל 2009 פרסמו הארכאולוגים בני ארובס וחיים גולדפוס, שחפרו את הסוללה במצדה, מאמר בעיתון "הארץ", ובו מתחו ביקורת על התיאור המקובל של הקרב האחרון בנקודת הפריצה במצדה, וטענו כי למעשה המצור לא הושלם כלל והמגינים שעל ההר התאבדו ללא קרב, וכי החומה ההרוסה בסמוך לסוללה היא תוצאה של פעולות בנייה בתקופה הביזנטית.[15] מאידך הועלו השערות כי קרב הפריצה למצדה לא היה האחרון אלא נערך מצור נוסף על הארמון הצפוני שבו התבצרו אחרוני המגינים, בהסתמך על סוללת עפר שקיומה תועד בסמוך לארמון הצפוני ומציאת שרידי שלדים מעטים בתוך הארמון.

הארכאולוג אהוד נצר, שחקר את מצדה בהסתמך על ממצאי חפירותיו של יגאל ידין, ובעקבותיו מרדכי גיחון, פרסמו מחקרים המתמקדים בניתוח תולדות המצור – בהסתמך על הממצאים אך גם בהשוואה לכתבי בן מתתיהו. על פי מחקרים אלו, נבנתה חומת העץ לא כתגובה להרס החומה הקבועה אלא, במהלך הקמת סוללת המצור, כחומה פנימית בתוך הסוגרים של החומה, המטרה הייתה חיזוק מבני של החומה שמלכתחילה לא יכלה לעמוד בפני איל ניגוח, ומתוך תוכנית לעצור את המומנטום של המתקפה הרומאית. במקביל מילאו המגינים את החלל בפסולת בנייה ובכך – על פי החוקרים – שגו הקנאים. מחומת העץ נשללה הגנה מאש, חיבורי החומה התרופפו וגם יכולת עמידת המכשול כנגד מהלומות איל הניגוח. אהוד נצר מרחיק לכת ומשער כי הקנאים הציבו קורות עץ זו על גבי זו לרוחב הסוגר בחומה, כך עברו גלי ההלם של הניגוח לחלק האחורי של החומה וניפצו את חלקה האחורי של החומה. על פי מחקרים אלו, שריפת החומה הביאה לשפיכה של חומר המילוי הרופף וכך הוקל לרומאים לפרוץ פנימה אל תוך המבצר.

מעשה ההתאבדות  הלוויה ממלכתית-צבאית לשלדים שנמצאו בחפירות מצדה, 1969. צילום מאוסף דן הדני.

מעשה ההתאבדות העלה קושיות רבות אצל היסטוריונים. התאבדות מנוגדת להלכה היהודית (ראו פסקאות 'מקורות מידע' ו'במסורת הרבנית'), אך היו מקרים של התאבדות בעת המרד הגדול, כמו ביודפת, כאשר הניצולים מן העיר שהסתתרו במערה החליטו להרוג זה את זה ולא ליפול בידי הרומאים, או בגמלא, כאשר יהודים העדיפו לקפוץ מראש ההר אל מותם ולא ליפול בשבי. קושי נוסף בקבלת תיאור ההתאבדות הוא בהיעדר ראיות ארכאולוגיות מכריעות התומכות בגרסת ההתאבדות ההמונית. ישנן עדויות כי מגיני מצדה העלו באש מבנים במצדה, אך בחפירות נמצאו גופותיהם של כעשרים ושמונה מורדים בלבד, שלושה מהם, גבר צעיר בן 20–22, אישה צעירה בת 17–18 שצמתה נשתמרה להפליא, וילד בן 11–12[16] נמצאו בארמון הצפוני. עוד כעשרים וחמישה שלדים של מורדים, גברים ונשים בגילאים שונים, נמצאו במערה מתחת לחומה במצוק הדרומי. שרידי שאר הגופות, כתשע-מאות לפי יוסף בן מתתיהו, לא נמצאו.

לאחר המרד

בתום המצור נותר במצדה חיל מצב רומי, חלקו ישב במחנה למרגלות המבצר וחלקו התיישב על הפסגה.[17] מצדה לא שבה לשמש כמבצר, אחת ההשערות היא שמערכת איסוף המים נהרסה על ידי סוללת המצור והרס רומאי מכוון, הרס זה הפך את מצדה למקום שלא יכול לספק צורכי יישוב ומנע את שיקומו.

התקופה הביזנטית

במאה החמישית הייתה במצדה קהילת נזירים מתבודדים ("לאורה") שפעלה במקום עד לכיבוש הפרסי במהלך המאה השביעית. במקום נבנתה כנסייה גדולה, שבה היה אולם ארוך אחד המסתיים באפסיס גדול. הכנסייה רוצפה בפסיפסים צבעוניים. על שטח ההר הוקמו כמה מערות מגורים. סביר שזהו אותו מנזר המוזכר בכתבים מאותה העת כמנזר "מרדס".[18]