מגדל המים של שיקגו הוא מגדל מים היסטורי שתוכנן בשנת 1869 בידי האדריכל ויליאם וורן בוינגטון. זהו מגדל המים השני שהוקם בארצות הברית, כשקדם לו מגדל המים בלואיוויל שבקנטקי (1856). גובהו של המגדל 47 מטרים, צורתו החיצונית מזכירה טירה בסגנון נאו-גותי והוא עשוי מלבני גיר שנכרו בעיר ג'ולייט, דרומית-מערבית לשיקגו. המגדל הוא מטיפוס פשוט, ללא מיכל לאגירת מים בראשו: בסמוך לו ניצבה תחנת השאיבה בשדרת שיקגו, שקיבלה את אספקתה במנהרה מעריסת מים בימת מישיגן. בתוכו התנשא לגובה של 42 מטרים צינור מים אנכי שדרכו הוזרמו המים למערכת. המגדל סייע בכיבוי שריפות אש ובוויסות לחץ המים.

המגדל ותחנת השאיבה הסמוכה לו היו מהמבנים הבודדים ברובע ששרדו את השרפה הגדולה של שיקגו שהתרחשה ב-1871. בשנים העוקבות לשריפה סימל המגדל את שיקגו הישנה ואת תהליך התחדשותה של העיר אחרי השריפה. המגדל זכה לשיקום ראשון בשנים 1913–1916, במסגרתו הוחלפו חלק מלבני הגיר של המבנה, ולשיקום נוסף שהתמקד בפנים המבנה בשנת 1978. נכון לראשית העשור השני של המאה ה-21 פועלת במבנה גלריה לאמנות של לשכת התיירות בשיקגו.

ב-1969 זכה המבנה לתואר "ציון דרך במשק המים האמריקאי" (American Water Landmark) מטעם איגוד מקצועות המים האמריקאי (AWWA).

באפריל 1975 נוספו המגדל ותחנת השאיבה למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (NRHP).