לפני הקמת ארצות הברית

יותר מ-600 אתרים ארכאולוגיים נמצאו בתחומי הפארק הלאומי פטריפייד פורסט. העדויות מצביעות על כך שהתושבים הקדומים ביותר בשטח הפארק הגיעו לפני 8,000 שנים לפחות. שני חודי חניתות מתרבות פולסם, החפצים הקדומים ביותר של פלאו-אינדיאנים שנמצאו בשטח הפארק, הם בני גיל זה לכל הפחות. משנת 6,000 לפנה"ס ועד 1 לספירה הקימו קבוצות של נוודים מהתקופה הארכאית-התקופה הקדומה של קולעי הסלים,[א] מחנות תקופתיים באזור הפארק שמתוכם הם יצאו לצוד חיות ציד קטנות כדוגמת ארנבות, אנטילוקפרה אמריקנית ואיילים וליקטו זרעים מצמח ה-Oryzopsis hymenoides (באנגלית Indian ricegrass) וצמחי בר אחרים. סביב שנת 150 לפנה"ס הם החלו לגדל תירס באזור. סביב שנה 1 לספירה, ככל שהטכניקות החקלאיות השתפרו, בנו חלקם בתים בתחומי הפארק הלאומי פטריפייד פורסט והחלו לשהות בהם כל השנה.

החקלאים הראשונים מתקופת קולעי הסלים II הקדומה[ב], חיו בתחומי הפארק הלאומי פטריפייד פורסט מבערך 1 לספירה ועד בערך שנת 800 לספירה. הם התיישבו בבתים חפורים[ג] בפחות מ-100 אתרים, בתחילה על הרי השולחן ובנקודות גבוהות אחרות, ומאוחר יותר בבסיס הצוקים ובשפלות, שם הקרקע הייתה טובה יותר לחקלאות. עם החמרת התנאים האקלימיים לחקלאות בין 750 ל-900 לספירה, בתקופת פואבלו I‏ (Pueblo I Era) השתנה אופי היישובים. במקום בתים החפורים חלקית בקרקע, בנו תושבי הפואבלו מעל הקרקע בתים ומחסנים שאולי היו מסוגלים לאחסן מזון במשך יותר משנה. עם זאת, התנאים האקלימיים השתנו שוב, הפעם לטובה, בין 900 ל-1275 לספירה. יותר מ-200 אתרים של בוני פואבלו זוהו בתחומי הפארק במגוון רחב של מיקומים – בשפכי נחלי אכזב, ליד מעיינות, ועל דיונות חול אוצרות לחות.

 פטרוגליפים נחרתו על פטינה מדברית בפארק הלאומי פטריפייד פורסט

במהלך תקופת פואבלו I היו רוב האתרים בתים חד משפחתיים, אך סביב 1250 לספירה, כאשר קרקעות החלו להידלדל, ננטשו אתרים רבים לטובת פואבלו גדול מרובה חדרים קרוב למקורות מים אמינים יותר. בוני פואבלו הקימו שני פואבלו גדולים אלה, אחד מהם נקרא סטון אקס (,Stone Axe "גרזן אבן"), כ-800 מטרים בערך ממזרח לפארק, והשני קרוי פואבלו פוארקו (Puerco Pueblo), המשקיף אל עבר הנהר פוארקו סביב אמצע הפארק. שם נבנו כ-100 חדרים חד-קומתיים סביב כיכר פתוחה. בחדרים לא היו חלונות או דלתות, אבל לכל אחד מהם היה אפשר להיכנס באמצעות טיפוס בסולם וירידה דרך חור בגג. בשיאו, חיו בפואבלו זה אולי 200 בני אדם. עם זאת, האקלים היבש התמיד ועם הזמן גרם להגירה, והדיירים האחרונים נטשו את פואבלו פוארקו ב-1,380 לספירה בערך.

בפואבלו פוארקו ובאתרים רבים אחרים בתחומי הפארק נשרטו, נוקרו, גולפו או נחרתו פטרוגליפים, דמויות, סמלים או תבניות, על משטחי הסלע, לרוב על פטינה הידוע כ"מרקם מדברי" (desert varnish). מעריכים שמרבית הפטרוגליפים בפארק הלאומי פטריפייד פורסט הם בני 650 עד 2,000 שנים.[1]

בין המאה ה-16 למאה ה-18 עברו דרך אזור הפארק או סביבתו מגלי ארצות שחיפשו נתיבים בין המושבות הספרדיות שלאורך הריו גראנדה לדרום-מזרח והמושבות הספרדיות האחרות שעל חוף האוקיינוס השקט ממערב. האזור כונה "אל דזיירטו פינטדו" (El Desierto Pintado – "המדבר הצבוע"). עם זאת, הכתובות העתיקות ביותר בספרדית בפארק, אותן הותירו צאצאי המתיישבים הספרדים הראשונים באזור מתוארכים לשלהי המאה ה-19.[2]

ארצות הברית  נחל האכזב ליתודנדרון ואש באזור הטבע הבראשיתי בחלק הצפוני של הפארק. אמיאל ויפל ערך סקר לאורך הערוץ ב-1853.

אחרי שאזור דרום-מערב ארצות הברית הפך לחלק מארצות הברית המשיכו חוקרי ארצות לחפש נתיבים טובים בין מזרח למערב לאורך קו הרוחב 35 צפון. ב-1853 ערכה משלחת בראשות לוטננט אמיאל ויפל (Amiel Weeks Whipple) מצבא ארצות הברית סקר לאורך החולות של נחל אכזב בחלק הצפוני של הפארק של ימינו. ויפל התרשם עמוקות מהעצים המאובנים לאורך הגדות של נחל האכזב וכינה אותו ליתודנדרון קריק (Lithodendron Creek), שפירושו "ערוץ עץ האבן". הגאולוג ז'יל מרסו (Jules Marcou), חבר במשלחת ויפל זיהה שהעצים המאובנים הם מהטריאס.[2]

נתיב שנקבע מעט מאוחר יותר היה דרך לעגלות שנבנתה בין 1857 ל-1860, שכלל שימוש ניסיוני בגמלים כאמצעי תחבורה. בשלהי המאה ה-19 השתמשו מתיישבים וחברות דיליז'נס פרטיות בנתיבים דומים ממזרח למערב. מתנחלים שהתיישבו באזור הקימו חוות בקר בערבות העשב, והבקר רעה באדמות הפארק עד אמצע שנות ה-20 של המאה ה-20.[2]

קרוב לקו הרוחב 35 נסלל קו הרכבת של חברת הרכבות האטלנטית והפסיפית (Atlantic and Pacific Railroad). הפעלתו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 הובילה להקמת עיירות כדוגמת הולברוק ואדמנה. המבקרים היו יכולים לעצור בתחנת הרכבת אדמנה, להזמין חדר במלון ולסייר במה שנקרא אז "יער הכלקדון". במהלך השנים, הקו החליף ידיים פעמיים, פעם הראשונה כשחברת הרכבת נרכשה על ידי חברת הרכבת אטצ'יסון, טופיקה וסנטה פה (Atchison, Topeka and Santa Fe Railway), שהתמזגה לאחר מכן עם חברת הרכבת BNSF. יותר מ-60 רכבות של חברת BNSF, בעיקר רכבות משא, עוברות דרך הפארק מדי יום. המסלול של כביש 66, כביש מכוניות חוצה יבשת לשעבר, שנסלל בשנת 1926 על חלק מדרך השבילים הישנים הלאומי (National Old Trails Road), היה במקביל למסילת הרכבת עד אשר הכביש הושבת בשנת 1985. הפארק שמר בגבולותיו על שטח דשא קטן של הכביש. כביש בין-מדינתי 40 (I-40), אשר חוצה את הפארק, החליף את הכביש הישן.[2]

התיירות ההולכת ומתגברת והאינטרס המסחרי בעצים המאובנים בשלהי המאה ה-19 החלו לעורר דאגה בקרב תושבי האזור. בשנת 1895, ביקש בית המחוקקים של טריטוריית אריזונה מהקונגרס של ארצות הברית להקים במקום פארק לאומי של עצים מאובנים. למרות שניסיון ראשון זה נכשל, שימש חוק העתיקות שנחתם על ידי הנשיא תיאודור רוזוולט בשנת 1906 ליצירת המונומנט הלאומי פטרייפייד פורסט (Petrified Forest National Monument). בין השנים 1934–1942, בנה חיל השימור האזרחי דרכים, שבילים ומבנים במונומנט, והממשלה רכשה שטחים נוספים במדבר הצבוע. המונומנט הלאומי הפך לפארק לאומי ב-1962.

 מוצג המנציח את כביש 66, כביש חוצה יבשת היסטורי שעבר דרך הפארק

שש שנים לאחר החתימה על חוק אזורי הטבע הבראשיתי (Wilderness Act, חוק ציבורי מספר 88–577) שהקים את המערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי ב-1964 על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון, הוגדר בשטח הפארק אזור טבע בראשיתי (שבו הפעילות האנושית מוגבלת). ב-2004 חתם הנשיא ג'ורג' ווקר בוש על החוק שאישר את ההרחבה של הפארק מ-378 ל-884 קילומטרים רבועים.[2] גנבות של עץ מאובן הן עדיין בעיה. למרות כוח שיטור של 7 מעובדי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, גדרות, שלטי אזהרה, ואיום בקנס של 325 דולר נגנבים מדי שנה כ-11 טון של עץ מאובן מדי שנה.[3]

ג'סי פיוקס (Jessee Walter Fewkes), הארכאולוג הראשון שביקר בפואבלו פוארקו, ניבא בשלהי המאה ה-19 שהאתר יניב חפצים רבים. חוקר הטבע ג'ון מיור ערך את החפירות הראשונות בחורבות ב-1905–1906. אף שלא פרסם את ממצאיו, הוא דחק בממשל הפדרלי לשמר את העצים המאובנים. חפירות ארכאולוגיות מקצועיות החלו בפארק בתחילת המאה ה-20 כאשר וולטר יו (Walter Hough) ערך חפירות בחורבות פורקו ובמקומות אחרים.[2] ב-1919 נתגלתה גולגולת של פייטוזאור בסמוך לבלו מסה בשטח הפארק ונשלחה למוזיאון הפלאונטולוגיה בברקלי בקליפורניה.[2] ב-1921 ביקרה אני אלכסנדר (Annie Montague Alexander), מייסדת המוזיאון בבלו מסה על מנת לאסוף מאובני פייטוזאור נוספים ומאובנים אחרים. ביקורה הוביל לחפירות נוספות על ידי הפלאונטולוג צ'ארלס קמפ (Charles Lewis Camp).[2] מאז תועדו יותר מ-250 אתרי מאובנים בפארק.[4] בשנות ה-30 של המאה ה-20 מימן מנהל העבודות הציבוריות (Civil Works Administration) מחקר בפארק על ידי הארכאולוגים ה. פ. מרה וצ'. ב. קוסגרייב.[2] סקר מחודש של הפארק בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 זיהה את האתרים הגדולים ביותר של חורבות אבן, וסקרים מאוחרים יותר מאז 1978 זיהו יותר מ-600 אתרים ארכאולוגיים, רובם קטנים. מחקרים בפלאונטולוגיה וארכאולוגיה נמשכים בפארק במאה ה-21.[2]

שגיאת ציטוט: נראה כי בדף קיימות תבניות "ביאור" אך לא תבנית "ביאורים" להצגתן.