מפה המראה את גבולות נחלתם של אנשי הפואבלו הקדומים מבט אווירי על פואבלו בוניטו מפה המראה את הבתים הגדולים והדרכים הפרהיסטוריות באגן סן חואןאבותיהם של אנשי הפואבלו

ארכאולוגים זיהו את התושבים הראשונים באגן סן חואן כחבורות של ציידים־לקטים, וכינו אותם ארכאים; הארכאים הם צאצאים של נוודי הקלוביס שהגיעו לדרום־מערב ארצות הברית של ימינו בשנת 10,000 לפני הספירה בקירוב.[1] בשנת 900 לפנה"ס בקירוב התגוררו הארכאים במקומות כגון מערת אטלאטל.[2] הארכאים הותירו אחריהם מעט מאוד עדויות לנוכחותם בקניון צ'אקו, אולם, ידוע כי צאצאיהם (המכונים "קולעי הסלים") עיבדו את אדמת הקניון בשנת 490 בקירוב, וחיו ביישובים כדוגמת "כפר Shabik'eshchee", שבהם נהגו להתגורר בבתים שנחפרו בקרקע.

אוכלוסייה קטנה של קולעי סלים נותרה באזור קניון צ'אקו והתפתחה באמצעות מספר שלבי מעבר תרבותיים עד לשנת 800 בקירוב, כאשר הם בנו מתחמים בצורת סהר של מכלול מבני אבן, שכל אחד מהם הורכב מארבע או חמש יחידות דיור כשהן נסמכות על מבנה של אולם תת־קרקעי מקורה גדול הקרוי קיווה, שמטרתו המקורית אינה ידועה, אבל בתקופה מאוחרת יותר שימש למטרות טקסים ופולחנים דתיים.[3] המבנים הללו זוהו כמאפיין של אנשי הפואבלו הקדומים. באמצע המאה ה־9 גדלה אוכלוסיית הפואבלו העתיקה הידועים גם כ"אנסאזי" (מונח משפת שבט היוט שאומץ על ידי הנאוואחו ופירושו "העתיקים" או "האבות הקדומים של האויב") במהירות, והתושבים התגוררו במתחמים גדולים וצפופים יותר. קיימות עדויות ברורות לפעילות עיבוד ומסחר ענפים בטורקיז בקניון, המתוארכים למאה ה־10. באותה תקופה נבנה החלק הראשון של מתחם פואבלו בוניטו הגדול, תחילה נבנו 50 חדרים בשורה בצורת קשת בסמוך לחומה הצפונית הנוכחית.[4]

המערכת המלוכדת שאפיינה את החברה הצ'אקואנית החלה להתפורר בסביבות 1140, ככל הנראה בתגובה לבצורת בת חמישים שנים שהחלה ב־1130[5]; בין 1250 ל־1450[6] האזור סבל שוב מאקלים בלתי יציב, כולל תקופות אחדות של בצורת חמורה בין השנים 1250 ל־1450. גורמים נוספים היו ניהול משק מים שגוי ובירוא יערות.[7] לדוגמה, עץ למטרות בנייה הובא מרכסי ההרים הסמוכים, כדוגמת רכס הרי צ'וסקה, למעלה מ־80 קילומטרים מערבית לקניון. הקהילות החיצוניות החלו להיעלם ובשלהי אותה מאה הבניינים שבמרכז הקניון נחתמו בקפדנות וננטשו. על סמך עדויות ארכאולוגיות ותרבותיות סוברים מדענים כי תושבי המקום היגרו דרומה, מזרחה ומערבה, אל העמקים ואגני הניקוז של נהר קולורדו הקטן, של ריו פוארקו ושל ריו גראנדה.[8]

היורשים האתבסקנים

מתחילת המאה ה־12 הופיעו ברמת קולורדו מספר קבוצות שבטיות דוברות שפות נומיות, כדוגמת היוט והשושוני. עד המאה ה־15 ירשו קבוצות שבטים אחרים דוברי שפות דרום אתבסקיות, כגון האפאצ'י והנאוואחו, את מקומם של אנשי הפואבלו. תוך כדי כך הם סיגלו לעצמם מספר מנהגים וכישורי חקלאות צ'אקואנים.[9] קבוצות שבטיות של היוטה ביקרו לעיתים קרובות באזור, בעיקר במסגרת מסעות ציד ושוד. אומת נאוואחו המודרנית שוכנת כיום מערבית לקניון צ'אקו, ובני נאוואחו רבים מתגוררים באזורים שמסביב לקניון. הגעתם של הספרדים במאה ה־17 הייתה הסימן לפתיחת עידן של שיעבוד ומרידות, כאשר קניון צ'אקו שימש מקלט לאנשי הפואבלו ונאוואחו שנמלטו מפני שלטון הספרדים. תושבי המקום נאלצו להתמודד עם צבאות נוספים כאשר תחילה מקסיקו ואחר כך ארצות הברית זכו בריבונות על הקניון, מסעות צבאיים נערכו כנגד שוכני האזור שנותרו.[10]

חפירות ושימור

ב־1832 היה הסוחר ג'וסייה גרג (Josiah Gregg) לראשון שכתב על החורבות בקניון צ'אקו, והתייחס לפואבלו בוניטו בתור "מבנים שנבנו מאבן חול מסותתת היטב". חיל משלוח של צבא ארצות הברית עבר באזור ב־1849 וסקר את החורבות. אולם, המיקום היה כה מרוחק עד שבמהלך חמישים השנים הבאות כמעט ולא היו מבקרים בקניון. קבוצת מומחים מטעם הסמית'סוניאן ערכה סיור קצר באזור בשנות השבעים של המאה ה־19, וב־1896 החלה העבודה הארכאולוגית כאשר משלחת מטעם המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע (משלחת הייד - Hyde Exploring Expedition) החלה לחפור בפואבלו בוניטו. הם שהו במשך חמישה קיצים באזור, שלחו לניו יורק 60,000 חפצים, והפעילו מספר תחנות מסחר.

ב־1901 טען ריצ'רד ות'ריל (Richard Wetherill), אחד מחברי משלחת הייד המקורית, כי הוא הבעלים של חלקת קרקע בגודל 650 דונם שכללה את פואבלו בוניטו, פואבלו דל ארויו וצ'טרו קטל. תוך כדי חקירת טענותיו של ות'ריל בדבר הבעלות על הקרקע, דיווח סוכן הקרקעות הפדרלי, סמואל ג'יי. הולסינגר (Samuel J. Holsinger), על המאפיינים הפיזיים של הקניון והאתרים השונים הנמצאים בו, ציין את הדרכים הפרהיסטוריות וגרמי המדרגות מעל צ'טרו קטל, ותיעד את הסכרים ומערכות ההשקיה הקדומות. בדיווח שלו (שלא פורסם באותה תקופה) הוא המליץ להקים פארק לאומי שבו ישומרו האתרים הצ'אקואנים. בשנה שלאחר מכן מופו אתרים צ'אקואנים רבים על ידי אדגר לי יואיט (Edgar Lee Hewett), שהיה נשיא אוניברסיטה בניו מקסיקו (New Mexico Normal University כיום אוניברסיטת הרמות של ניו מקסיקו), שמיפה אתרים צ'אקואנים. יחד עם אנשים אחרים סייע יואיט לחקיקתו של חוק העתיקות הפדרלי של 1906, שהיה החוק הפדרלי הראשון בארצות הברית שהגן על עתיקות; למעשה, הייתה זו תוצאה ישירה של המחלוקת סביב פעילותו של ות'ריל. לפי החוק החדש היה הנשיא רשאי להכריז על מונומנטים לאומיים. הנשיא תאודור רוזוולט ניצל זאת והכריז על קניון צ'אקו כמונומנט לאומי ב־11 במרץ 1907; ות'ריל ויתר על תביעת הבעלות שלו על חלק מהקרקעות בקניון צ'אקו.[11]

ב־1949 הורחב המונומנט הלאומי קניון צ'אקו, לאחר שצורפו אליו חלקות אדמה שנתרמו על ידי אוניברסיטת ניו מקסיקו. האוניברסיטה קיבלה בתמורה את זכויות המחקר באזור. עד ל־1959 הספיק שירות הפארקים הלאומיים להקים מרכז מבקרים, מגורי צוות ומתחמי מחנאות. המונומנט הוסף לרשימת האתרים ההיסטוריים הלאומית ב־15 באוקטובר 1966. החוקרים רוברט ליסטר (Robert Lister) וג'יימס ג'אדג' (James Judge) הקימו את מרכז צ'אקו ב־1971. מרכז זה היה גוף משותף בין האוניברסיטה ושירות הפארקים, שעסק במחקר במקום. באותה תקופה החלו מספר פרויקטי מחקר בין־דיסציפלינריים, סקרים ארכאולוגיים, ומשלחות מחקר קטנות. מרכז צ'אקו ערך סקרים מקיפים של הדרכים הצ'אקואניות, שהיו נתיבים בנויים היטב שהתפצלו ממרכז הקניון. התוצאות הללו גרמו לכמה שינויי תפיסה לגבי התרבות הצ'אקואנית ואזור ארבע הפינות של ארצות הברית.

הכמות הגדולה של שרידים תרבותיים באתרי הפארק השונים הובילה להרחבת המונומנט ולהפיכתו לפארק הלאומי ההיסטורי תרבות צ'אקו ב־19 בדצמבר 1980, כאשר לאזור המוגן הוסף שטח בגודל 53 קמ"ר. הפארק הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב־1987. שירות הפארקים הלאומיים יזם תוכנית מיוחדת על מנת להגן על אתרים צ'אקואנים הנמצאים מחוץ לגבולות הפארק. היוזמות הללו כללו תיעוד מפורט של למעלה מ־2,400 אתרים ארכאולוגיים השוכנים בתוך גבולות הפארק, שמתוכם נחפרו אחוזים בודדים.[12][13]