פרהיסטוריה  לסת האדם הדניסובי ממערת באישיה (טיבט), כ-160,000 שנים לפני זמננו.

הנוכחות האנושית הראשונה ברמה הטיבטית מתוארכת כעת לתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ-160 אלפי שנים לפני זמננו לפחות; זה גיל הקרום הגירני שמצפה לסת תחתונה שהתגלתה במערת באישיה (Baishiya Karst Cave), בגובה של 3,280 מטר מעל פני הים. הלסת זוהתה כשייכת לאדם הדניסובי באמצעות אנליזת חלבון עתיק. ממצא זה הוא הראייה הראשונה להימצאותם של דניסובים מחוץ למערת דניסובה בסיביר.[1]

מועד הגעתו של הומו ספיינס לרמה הטיבטית אינו ברור. ממצאים ארכאולוגיים (כלי אבן מסותתים) מרמזים שבני אדם מודרניים אכלסו לראשונה את הרמה הטיבטית לפני כארבעים אלף שנה לפחות.[2] אוכלוסייה זו הוחלפה במידה רבה בסביבות 3000 לפני הספירה על ידי מהגרים נאוליתיים מצפון סין. עם זאת, קיימת המשכיות גנטית חלקית בין התושבים הפלאוליתיים לבין האוכלוסיות הטיבטיות העכשוויות. הרוב המכריע של רכיבי הגנום המיטוכונדרי האימהיים הטיבטיים בעלי קשר מסוים הן לאוכלוסייה הפלאוליתית והן לאוכלוסייה הנאוליתית.[3]

לפי ההשערה, אללים מסוימים שרווחים כיום בקרב טיבטים ובני עם השרפה, ומאפשרים להם לתפקד טוב יותר בגבהים דלי החמצן של רכס ההימלאיה, הגיעו אל האדם המודרני מהאדם הדניסובי, באמצעות רביית כלאיים, והשיעור של האללים הללו באוכלוסייה הטיבטית גדל מאוד בזכות ברירה טבעית.[1][4]

מונומנטים מגליתיים ומתחמי קבורה התגלו ברמה הטיבטית וייתכן ששימשו אותם בפולחן אבות.

היסטוריה קדומה  מפת אסיה במאה ה-7 לספירה. טיבט מופיעה במרכז בורוד.

מפה של האימפריה הפרסית מן המאה ה-2 לפני הספירה בכתב סיני נמצאה בטיבט. תחומיה הם מאסיה התיכונה במזרח ועד ירושלים ומצרים במערב, כשבמרכזה בירת כורש וקברו, הפונה מזרחה [5]

לא ידוע הרבה על ההיסטוריה של טיבט לפני המאה השביעית. השפה הטיבטית משתייכת למשפחת הלשונות הבורמו-טיבטיות, עם קרבה רחוקה ללשונות הסיניות, מה שעשוי להעיד על העבר הפרה-היסטורי במקום. מקובל כי המלך סוֹנְגצָן גַאמְפּוֹ הביא את הבודהיזם לטיבט במאה השביעית לספירה.

בין המאה השביעית למאה העשירית הייתה טיבט אימפריה חזקה. ידוע גם כי הנצרות הייתה קיימת בטיבט לפני שנת 782[דרושה הבהרה] המבנה הייחודי של החברה הטיבטית, שבו האדמה מחולקת לשלושה סוגים – אחוזות של משפחות אצולה, אדמות חופשיות ואחוזות של מנזרים של כתות טיבטיות מסוימות – נוצר לאחר היחלשותם של מלכים טיבטים במאה העשירית. מבנה חברתי זה נמשך ברציפות עד לאמצע המאה העשרים. ערב הפלישה הסינית בשנות החמישים למעלה מ-700,000 מתוך כ-1,250,000 תושבי טיבט היו צמיתים.

מונגולים ומנצ'ורים

בשנת 1240, נכנסו המונגולים למרכז טיבט ותקפו מספר מסגדים. ב-1247 השתתף קוֹדן (Köden), אחיו הצעיר של השליט המונגולי גוּיוּק (Güyük) חאן, בטקס המכיר בסָא-סְקְיָה לאמה כשליטה האזרחי של טיבט. החאנים המונגולים שלטו בצפון סין עוד משנת 1215, ובשנת 1271 הכריזו על עצמם כשושלת הקיסרית החדשה של סין, שושלת יואן. קובלאי חאן היה פטרון של הבודהיזם הטיבטי ומינה את הסא-סקיה לאמה לאיש הדת הבכיר מטעם המדינה. הטיבטים ראו יחס זה כדוגמה ל"יוֹן-מְצ'וֹד", או יחסי כוהן–פטרון. בפועל היה הסא-סְקְיָה לאמה כפוף לחאן המונגולי. קריסת שושלת יואן ב-1368 הביא להפלתו של הסא-סקיה בטיבט. אז נשלטה טיבט ברצף של שלוש שושלות חילוניות. במאה ה-16, אלְטָאן חאן משבט טוּמֶט המונגולי תמך בשושלת הדתית של הדלאי לאמה כדת השלטת בקרב המונגולים והטיבטים.

עד לתחילת המאה ה-18 היה השלטון הסיני המרכזי שולח נציבים (אַמְבַּאן) לשבת בלהסה. פלגים טיבטים מרדו ב-1750 והרגו את הנציבים לאחר שהממשל המרכזי החליט לצמצם את מספר חייליו במקום לכ-100. כתגובה נשלח לטיבט צבא צ'ינג, הכניע את המורדים והציב נציב חדש. מספר החיילים הנוכחי עמד מעתה על כ-2000. למשימות ההגנה נעזר הנציב גם בכוחות מקומיים שארגן, והממשלה הטיבטית שבה לנהל את העניין השוטפים כמקודם.

ב-1841 פלש לטיבט צבאו של הגנרל זוֹרוֹוָאר סִינְג מהממלכה ההודית גָ'אמוּ וקשמיר. לאחר מותו בקרב טוֹאְיוֹ פלשו צבאות סינו-טיבטים לג'אמו, אך אלה הובסו בקרב צ'וּשׁוּל. הסכם שנחתם במקום קבע את קו הגבול בין הודו לטיבט.

השפעה בריטית  מפה של להסה, בירת טיבט, מתחילת המאה ה-19

ב-1904 הגיעה משלחת דיפלומטית בריטית מלווה בכוח צבאי גדול, ופילסה את דרכה בכוח ללהסה. ראש המשלחת היה הקולונל פרנסיס יָאנְגְהָאזְבֵּנְד. המניע העיקרי של המשלחת היה חשש, שהסתבר כחסר בסיס, שרוסיה מרחיבה את טביעת רגלה בטיבט, ואולי אף מעניקה סיוע צבאי לממשלה הטיבטית. כשהגיעה המשלחת ללהסה, הספיק כבר הדלאי לאמה עצמו לברוח לאוּרְגָה שבמונגוליה, אך הסכם נחתם על ידי בכירים דתיים וחילוניים של הממשלה הטיבטית, ועל ידי נציגי שלושת מנזרים סֶרָה, דֶרפּוּנְג וגַאנְדֶן. ההסכם הבטיח את כיבוד הגבול בין טיבט לסיקים, סחר חופשי יותר בין נתינים בריטים וטיבטים ומתן פיצוי כספי שיינתן על ידי הממשלה הטיבטית לזו הבריטית לכיסוי הוצאות שליחת כוחות חמושים ללהסה. ההסכם גם הבטיח נוכחות של סוכן מסחר שישב בשוק הסחר בגְיַאנְצֶה. משרת סוכן הסחר בגיאצה אוישה החל מ-1904 ועד ל-1944. בלהסה עצמה, עם זאת, לא היה נציג בריטי רשמי קבוע עד לשנת 1937, אז הוגדר תפקיד "ראש המשלחת הבריטית ללהסה".

גם סוכנות נפאלית הייתה קיימת בלהסה בעקבות פלישת נפאל לטיבט על ידי ממשלת הגוּרְקָה ב-1855.

בוועידה האנגלו-סינית משנת 1906 אושר מחדש ההסכם הבריטי-טיבטי משנת 1904, והבריטים הסכימו ש"לא לספח טריטוריה טיבטית או להתערב בניהול טיבט" בעוד שסין התחייבה ש"לא 'להתיר' לאף מדינה זרה להתערב בטריטוריה או במנהל הפנימי של טיבט." בוועידה בריטית-רוסית משנת 1907, גם הכירה בריטניה ב"ריבונות של סין על טיבט" וכפועל יוצא מהכרה זו התחייבה ש"לא להיכנס למשא ומתן עם טיבט אלא דרך תיווך הממשלה הסינית." המונח ששימש במסמך, Suzerainty, מתאר מצב שבו אזור או קבוצת אנשים כפופה לישות חזקה ממנה וזו האחרונה מתירה לראשונה חופש פעולה פנימי מוגבל, אך שולטת ביחסי החוץ שלה. ב-1910 הייתה הפעם הראשונה שממשלת הצ'ינג ביססה שלטון ישיר על טיבט. הדלאי לאמה ה-13 נמלט להודו הבריטית בפברואר 1910. באותו חודש פרסמה ממשלת הצ'ינג הצהרה שהדיחה את הדלאי לאמה הנוכחי ועודדה חיפוש אחר גלגול חדש של הדלאי לאמה. באותה עת התיידד הדלאי לאמה עם הקצין הפוליטי הבריטי צ'ארלס בֶּל. עמדתה הרשמית של הממשלה הבריטית הייתה שהיא לא תתערב בין סין לטיבט, והיא רק תכיר בשלטון ב'פועל' של סין בטיבט. בֶּל כתב אחר כך, בהתייחסו לתקופה זו, כי "הטיבטים הופקרו לאגרסיביות הסינית, אגרסיביות, שהמשלחת הצבאית הבריטית ללהסה והנסיגה שבעקבותיה [והריק השלטוני שנוצר מכך] היו האחראים העיקריים לה."

יחסים עם הרפובליקה הסינית

בפברואר של שנת 1912 הודח קיסר צ'ינג האחרון מכס הקיסרות והוקמה הרפובליקה הסינית. באפריל נכנעו כוחות חיל המצב הסיני בלהסה לרשויות הטיבטיות. ממשלת הרפובליקה החדשה ביקשה למנות את מפקד הכוחות הסיניים בלהסה לנציגם בטיבט, אך הטיבטים העדיפו שכל הכוחות הסינים ישובו לסין גופא. ביולי אותה השנה שב הדלאי לאמה מהודו לטיבט, ובסוף 1912 כבר חזרו הכוחות הסינים לסין גופא דרך הודו. ב-1913 חתמו טיבט ומונגוליה על הסכם של הכרה הדדית ועצמאות מסין. ב-1914 נערכה ועידת סִימלַה בהודו, שמטרתה הייתה להביא להסכם בין סין, טיבט ובריטניה. במהלך הוועידה ניסתה בריטניה לחלק את טיבט ל"טיבט פנימית" ו"טיבט חיצונית". משנכשל המשא ומתן בנוגע לגבול המסוים בין טיבט הפנימית לזו החיצונית, דרשו הבריטים תחת זאת לספח 90,000 קמ"ר של שטחים מדרום טיבט, המהווים את מרבית שטחה של מדינת ארונאצ'ל פרדש בהודו של היום, כשהיא מכירה בכפיפות של טיבט לסין (suzerainty), אך לא בריבונותה המוחלטת (sovereignty). הנציגים הטיבטים, תחת לחץ בריטי, חתמו על המסמך, אך נציגי ממשלת סין הצהירו כי סיפוח שטחים בחשאי הוא בלתי מתקבל על הדעת מבחינתם. למרות מחאת הסינים, אימצה בריטניה את קו הגבול החדש, קו מקמהון, וממשלת הודו העצמאית, שקמה מאוחר יותר, אימצה אותו אף היא; אך העמדה הסינית מאז הייתה ונשארה שמכיוון שסין, הריבונית על טיבט, לא חתמה על ההסכם, ההסכם הוא חסר ערך, וסיפוח ארונאצ'ל פרדש על ידי הודו הוא חסר משמעות. מחלוקת זו הייתה הרקע למלחמת סין-הודו בשנת 1962, ולסכסוך הגבול עם הודו הנמשך עד היום.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים הסינית שפרצו מאוחר יותר, גרמו למעצמות המערב ולפלגים הלוחמים בתוך סין לאבד עניין בטיבט, ושלטונו של הדלאי לאמה ה-13 נמשך באין מפריע. הוא שלט אז על או-צאנג ועל מערב קאם, שטח החופף בקירוב את זה של המחוז האוטונומי הטיבטי של ימינו. מזרח קאם, ממזרח לנהר היאנגצה, נשלטה אז על ידי המצביא הסיני המקומי ליו וון-חווי. המצב באַמְדוֹ (מחוז צ'ינגהאי של ימינו) היה סבוך יותר, שם המצביא בן-החווי, מָא בּוּפַאנג, שלט באזור שִׂי-נִינְג (בירת המחוז), ושאף להרחיב את שליטתו על אמדו כולה.

יחסים עם הרפובליקה העממית של סין

כמו הרפובליקה הסינית, גם הרפובליקה העממית של סין מעולם לא ויתרה על ריבונותה על טיבט. בשנת 1950 נכנס "צבא השחרור העממי" לאזור הטיבטי צ'אמדו, כשהוא מוחץ ללא קושי את ההתנגדות הזעומה של הצבא הטיבטי דל האמצעים. ב-1951, הושג, תחת לחץ צבאי, "הסכם שבע-עשרה נקודות" בין נציגי הדלאי לאמה לנציגי בייג'ינג, המאשרר את ריבונותה של סין על טיבט בניהול משותף תחת נציגי השלטון המרכזי והשלטון הטיבטי. מרבית האוכלוסייה הטיבטית באותה עת הייתה חקלאית, צמיתה של מנזרים ואצילים. כל ניסיון לחלוקה מחדש של האדמות ושל הממון היה נתקל בהתנגדות, ואכן רפורמות כאלה לא הונהגו במחוז טיבט עצמו. עם זאת, במזרח קאם ואמדו, בהיותן מחוץ למחוז, הונהגו הרפורמות בחלוקת האדמות במלואן. כתוצאה מכך פרץ מרד באמדו ומזרח קאם ביוני 1956. ההתקוממות, שנתמכה על ידי ה-CIA האמריקאי, התפשטה גם ללהסה, אך עד 1959 חוסלה לחלוטין. גולים טיבטים טוענים שעשרות אלפי טיבטים נהרגו באותן השנים. הדלאי לאמה ה-14 ונציגי שלטון טיבטים נוספים נמלטו לגלות בהודו, אך מקרים מבודדים של התנגדות עוד התקיימו עד ל-1969, כשה-CIA הסיר את תמיכתו.

הפאנצ'ן לאמה שנותר אסיר למעשה, הושלט על ידי הסינים כשליט בובה בלהסה, בטענה שבהיעדר הדלאי לאמה הוא עומד בראש הממשלה החוקית של טיבט. ב-1965 הפכו מערב קאם ואו-צאנג – האזורים שהיו תחת הדלאי לאמה עד 1959 – לאזור אוטונומי. האחוזות המנזריות בוטלו, והוחל בהחדרת חינוך חילוני. בזמן המהפכה התרבותית הרסו המשמרות האדומים, באופן מכוון ושיטתי, אתרים תרבותיים בכל רחבי הרפובליקה העממית, ביניהם גם אתרי מורשת בודהיסטית טיבטית. עם המחריבים נמנו גם צעירים טיבטים רבים, שהצטרפו למשמרות האדומים כמו צעירים סינים רבים, בלהט התקופה ובעידוד התעמולה הממשלתית. מתוך אלפי המנזרים בטיבט, למעלה מששת אלפים הושמדו, ורק בודדים שרדו את התקופה ללא נזק משמעותי, וכן אלפי נזירים ונזירות טיבטיים נהרגו או נאסרו.

החל משנת 1979 נערכו שינויים כלכליים מרחיקי לכת בטיבט, כמו בסין כולה, אך המערכת הפוליטית נותרה לא דמוקרטית ומדכאת כמקודם. המדיניות של הרפובליקה העממית מתוארת לעיתים כמתונה ולעיתים כמדכאת. מרבית החירויות הדתיות הושבו על כנן בתנאי שהלאמות לא יקראו תיגר על שלטון הרפובליקה העממית. זרים רשאים לבקר במרבית האזורים של טיבט, ונטען שההיבטים השליליים יותר של השלטון מוסתרים מהמבקרים[דרוש מקור].

מותו של הפאנצ'ן לאמה בשנת 1989 הביא למחלוקת נוספת ביחסים בין הדלאי לאמה לממשל הסיני, הפעם בעניין יורשו-גלגולו של הפאנצ'ן לאמה. על פי מסורת הבודהיזם וַאגְ'רַאיָאנָה של הטיבטים, בוחר הלאמה להתגלגל לגוף אחר. עם מותו של הפאנצ'ן לאמה, זיהה הדלאי לאמה את גלגולו ה-11 של הפאנצ'ן לאמה בילד בשם גנדן צ'ואקי ניאמה, בעוד שהממשל הסיני, בהסתמך על תקדים קיסרי מהמאה השמונה-עשרה, זיהה דווקא את הילד גיאנגאין נורבו, שגדל בבייג'ינג. בעוד שהאחרון מופיע מדי פעם בתקשורת, גורלם של ניאמה ומשפחתו לוטים בערפל מאז שנעלם. לטענת הסינים הם נמצאים תחת זהות בדויה למען פרטיותם וביטחונם, בעוד שגולים טיבטים טוענים כי הם נעצרו.

נכון להיום הרפובליקה העממית של סין ממשיכה לטעון כי שלטונה על טיבט הוא שיפור צרוף על-פני המצב הקודם, בעוד שממשלות זרות שונות ממשיכות למחות מדי פעם על היבטים שונים של שלטון זה. עם זאת, כל הממשלות מכירות בריבונות הסינית על טיבט, ואף ממשלה לא מכירה בממשלה הגולה של הדלאי לאמה בהודו.