סונגטסן גמפו הדלאי לאמה החמישי

האגדה מספרת כי מערה במקום שימשה כמפלט לצורכי מדיטציה עבור מייסד האימפריה הטיבטית (אימפריית טובו) ומי שנחשב כמייבא הבודהיזם לטיבט, המלך סונגטסן גמפו (649-605). על מנת לחזק את קשריו עם המעצמות האזוריות נשא סונגטסן גמפו את הנסיכה טריטסון (או בהיריקוטי) מבית המלוכה הנפאלי ואת הנסיכה וֶנְצֶ'נְג שהייתה אחייניתו של שליט סין, הקיסר טָאידְזונְג (649-599), הקיסר השני בשושלת טאנג. לכבוד כלתו הסינית בנה סונגטסן גמפו בשנת 637‏[1] את הארמון הראשון באתר, קוחר פוטרנג. כתבים מתקופה זו מתארים מכלול נרחב של בניינים הכוללים שלוש חומות הגנה והמכילים 999 חדרים וחדר נוסף על פסגת ההר.[2] רוב המבנים בארמון זה נשרפו במחצית השנייה של המאה ה-8 כתוצאה מפגיעת ברק, והארמון חרב לחלוטין במאה התשיעית, במלחמה שבה התפרקה אימפריית טובו. מתקופה זו נותרו בארמון פוטאלה היכל פגבלהקנג ומערת הנסיך של דהרמה (שעליה נאמר כי שימשה מפלטו של סונגטסן).

לאחר התמוטטותה של אימפריית טובו נכנסה טיבט לתקופה ארוכה של חוסר יציבות. הארמון אמנם חרב, אבל המקום החל לקבל משמעות דתית. במהלך המאה ה-12 הטיף במקום ראש הזרם בבודהיזם המכונה "קדמפה", ומאוחר יותר הטיף במקום טסונג חפה, מייסד מסורת הגלוג, אסכולה בבודהיזם המכונה גם כת הכובעים הצהובים. אסכולה זו התפשטה במהירות בטיבט והפכה לזרם השולט במדינה. במאה ה-17 הביס לוזאנג גייטסו, איש אסכולת הגלוג והדלאי לאמה החמישי לעתיד, את שושלת קרמפה תוך שימוש בסיוע צבאי מגושי חאן, שליט מונגולי. לוזאנג גייטסו יסד את שושלת גנדן פודרנג. כס השלטון הראשון של השושלת היה במנזר דרפונג, אבל ב-1645 החל הדלאי לאמה החמישי לבנות את ארמון פוטאלה על פסגת מרפו רי לאחר שאחד ממוריו הרוחניים, קונצ'וג צ'ופל (מת 1646), הצביע על כך שהאתר אידיאלי לשמש כמושב הממשל, בהיות ממוקם בין מנזר דרפונג ומנזר סרה והעיר העתיקה של להסה.[3] בניית הפוטרנג קרפו ("הארמון הלבן") הושלמה 3 שנים אחר כך, והדלאי לאמה וממשלתו עקרו אליו ב-1649. הדלאי לאמה החמישי מת ב-1682, אבל עובדת מותו הוסתרה מהטיבטים במשך 14 שנים על ידי ראש הממשלה והעוצר (ועל פי השמועה בנו של הדלאי לאמה), דסאי סנגיי גאיטסו. שמונה שנים לאחר מותו של הדלאי לאמה (1690), החל העוצר בבניית הפוטרנג מרפו ("הארמון האדום"). בבנייה הועסקו 7,000 אומנים. קאנגשי, קיסר סין משושלת צ'ינג, שלח אומנים סיניים ומנצ'ורים לסייע בעבודה, ועזרה נוספת נתקבלה מנפאל. הבנייה נמשכה עד 1694. ארמון פוטאלה שימש כארמון החורף של הדלאי לאמה מאז. שיפוצים נוספים שהתבצעו ב-1922 הרחיבו את הארמון לממדיו הנוכחיים.

הארמון החדש נתכנה בשם פוטאלה על שם אתר בקצה הדרומי של הודו – גבעה סלעית המוקדשת לבודהיסטווה אוולוקיטשוורה או בשמו הטיבטי "צ'נרזיג", שעל פי הבודהיזם הטיבטי הדלאי לאמה הוא אחד מגלגוליו. הטיבטים עצמם קוראים למקום הקדוש "פוטאלה" לעיתים רחוקות בלבד, ונוהגים להתייחס אליו כאל "צוק פוטאלה" ("טצה פוטאלה") או בדרך כלל בכינוי "הצוק" בלבד.

הארמון ניזוק קלות במרד הטיבטי כנגד הסינים ב-1959, כאשר הפגזים הסיניים כוונו לחלונות הארמון. הוא ניצל מנזק במהלך מהפכת התרבות של 1966 בזכות התערבותו האישית של ג'ואו אנלאי שהיה אז ראש ממשלת הרפובליקה העממית של סין, ועם זאת מתנגדי המשטר טוענים כי מעל ל-100,000 כרכים של כתבים, מסמכים היסטוריים ועבודות אמנות אחרות סולקו מהארמון, ניזוקו או הושמדו.[4]

אתר מורשת עולמית ומאמצי תחזוקה ושימור

ארמון פוטאלה נוסף לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו ב-1994. ב-2000 וב-2001 נוספו מקדש ג'וקהנג ונורבולינגקה (ארמון הקיץ של הדלאי לאמה) לרשימה כהרחבות לאתר. עם זאת, ארגון אונסק"ו מוטרד מהמודרניזציה המהירה שעובר האזור, והביע דאגתו מבניית מבנים מודרניים המאיימים לדבריו על האווירה הייחודית של הארמון.[5] הממשלה הסינית הגיבה בחקיקה האוסרת על הקמת מבנים גבוהים מ-21 מטרים באזור. אונסק"ו היה מוטרד גם מהחומרים בהם נעשה שימוש בשיפוץ הארמון בשנת 2002 בעלות של 180 מיליון יואן (כ-22.5 מיליון דולר), אם כי מנהל הארמון, ציאנגבה גסנג, הבהיר כי נעשה שימוש באומנים וחומרים מסורתיים בלבד. הארמון עבר שיפוץ קודם בין 1989 ל-1994 בעלות של 55 מיליון יואן (6.9 מיליון דולר).

עד 1 במאי 2003 ביקרו בארמון בממוצע כ-1,500 מבקרים ליום, כשלעיתים קפץ מספרם עד לשיא של 5,000 מבקרים ביום אחד. מ-1 במאי 2003 הוגבל מספר המבקרים בארמון ל-1,600 ביום כששעות הפתיחה צומצמו לשש שעות ביום על מנת להימנע מצפיפות יתר.[6] לאחר שהושלמו ב-2006 עבודות השיפוץ, נאסרה הכניסה לגג המבנה על מנת להימנע מנזק מבני נוסף.[7] ב-1 ביולי 2006, לאחר שנפתחה מסילת הרכבת צ'ינגדזאנג שחיברה את להסה לסין, הוגדלו מכסות הביקור ל-2,300 מבקרים ליום על מנת להתמודד עם הגידול של 30% בכמות המבקשים, אבל המכסה התמלאה כבר באמצע הבוקר.[8] שעות הביקור הוארכו בתקופת הלחץ של החודשים בין יולי לספטמבר, בהם הגיעו מעל ל-6,000 מבקרים ביום.[9]