ערך מורחב – היסטוריה של פינלנד

פינלנד הייתה מיושבת בדלילות החל מסוף עידן הקרח. נראה כי השבטים הדוברים את השפות הפינו־אוגריות הגיעו לפינלנד במהלך תקופת האבן. הללו עסקו בעיקר בדיג ובציד, אם כי לקראת סוף האלף הרביעי לפנה"ס החלו השבטים שבדרום הארץ לעסוק בחקלאות. שנות תקופת הברונזה (1500 לפנה"ס - 500 לפנה"ס) ותקופת הברזל (500 לפנה"ס - 1200 לספירת הנוצרים) התאפיינו במגעים נרחבים עם סקנדינביה, צפון רוסיה והאזור הבלטי.

בשנת 1154 ניצח אריק התשיעי, מלך שוודיה את פינלנד ואת תושביה הפגאניים ברובם, והביא להשתלטות שוודית על הארץ, שארכה קרוב ל־700 שנים. במהלך התקופה חלחלו התרבות והשפה השוודית לאזור, במה שדחק את השפה הפינית לשימוש המעמדות הנמוכים. במהלך המאה ה־18 הפכה פינלנד לזירת התגוששות בין האימפריה הרוסית לבין שוודיה על השליטה בצפון אירופה, תוך שהפינים משלמים את מחיר המאבק בדמות רעב ומגיפות. בשנת 1809 כבש הצאר אלכסנדר הראשון את פינלנד משוודיה וסיפח אותה לקיסרות רוסיה בתור "דוכסות גדולה". במהלך 109 שנות הכיבוש הרוסי נתחזק מעמדה של השפה הפינית, עד כי בשנת 1892 שבה ותפסה את מקומה כשפה הרשמית (לצד שוודית). ב־6 בדצמבר 1917, זמן קצר אחרי מהפכת אוקטובר שהתרחשה ברוסיה והביאה לקץ שלטון הצארים, הכריזה פינלנד על עצמאותה. השלטון הסובייטי החדש ברוסיה הכיר תוך כחודש בעצמאות פינלנד, והסכם שקבע את הגבול בין המדינות נחתם ב־1920.

בשנת 1918 ידעה פינלנד מלחמת אזרחים קצרה, שעתידה הייתה לקבוע את הצביון שתקבל המדינה החדשה. המלחמה התנהלה בין "הלבנים", שהיו ברובם בורגנים עירוניים, ליברליים ומשכילים, לבין "האדומים", האיכרים הכפריים, הפועלים והקומוניסטים. סיוע מערבי הביא לניצחון הלבנים, ועד סמוך למלחמת העולם השנייה הייתה פינלנד לדמוקרטיה בדלנית הדוגלת בנייטרליות. באביב 1939 פנתה ברית המועצות לפינלנד בדרישה למסור לידיה שטחים בדרום המדינה, בהם עיר הנמל האנקו הסמוכה להלסינקי, בטענה כי הדבר הכרחי לצורך הגנה על העיר הסובייטית לנינגרד. משסירבה פינלנד למתן דריסת־רגל סובייטית בשטחה, פלשה ברית המועצות לפינלנד ב־30 בנובמבר 1939 ופתחה במלחמת החורף.

הצבא הפיני הקטן אך המיומן בלוחמת שלג התגונן היטב והסב אבדות כבדות לסובייטים, תוך שהוא מסתייע באקלים ובתנאי הקרקע הביצתיים של מזרח פינלנד. אולם בתום 100 ימי לחימה הכריעה העדיפות המספרית את הכף לזכותו של הצבא האדום, והפינים ביקשו הפסקת אש. בהסכם שנחתם באביב 1940 העבירה פינלנד לברית המועצות את המצר היבשתי קרליה (השייך לרוסיה עד היום). כעבור שנה נפתח סיבוב נוסף במלחמה, בו הפינים הצטרפו לגרמניה הנאצית במהלכיה בחזית המזרחית, תוך שהם נמנעים מלהכריז מלחמה על שאר בעלות הברית, ופלשו לברית המועצות בכוונה להחזיר את השטחים שאיבדו במלחמה הראשונה.

פינלנד הייתה המדינה הפחות ידועה בין מדינות הציר במלחמת העולם השנייה. השותפות הפינית־גרמנית התבססה כמעט במלואה על אויב משותף בדמותה של ברית המועצות. פינים רבים סלדו מהיטלר ומהנאציזם, אך ניסיון העבר הוכיחם כי אין בכוחם להיאבק בסובייטים ללא תמיכה חיצונית כלשהי. ראייה נוספת לכך היא העובדה כי לאחר התבוסה ב־1944, לחם הצבא הפיני בכוחות הגרמניים במטרה להוציאם מארצו, מערכה המכונה מלחמת לפלנד. בנוסף, יחסה של פינלנד ליהודיה היה טוב, והיא לא הסגירה אותם לידי הגרמנים. יהודי פינלנד אף שירתו בצבאה שלחם בברית המועצות. רק שמונה מהם, אזרחים זרים, נמסרו ליד הנאצים, ולזכרם הוקמה אנדרטה בהלסינקי. היישוב "יד השמונה" ליד נווה אילן בהרי ירושלים אף הוא קרוי על שמם. המגויסים היהודים הפינים היו היהודים המוצהרים היחידים שנלחמו לצד הנאצים במלחמת העולם.

 מלחמת האזרחים הפינית

בשנת 1944, כאשר גורל המלחמה נטה בבירור לניצחונן של בנות־הברית, חתמו הפינים על הסכם כניעה שאישר מחדש את גבולות 1940 ואף העביר לברית המועצות את נמל פטסאמו, שהעניק לפינלנד גישה לאוקיינוס הקרח הצפוני. בנוסף לאובדן השטח נדרשו הפינים לפצות את ברית המועצות במוצרי עץ, וכן לקלוט את חצי מיליון הפינים הפליטים מקרליה הדרומית שסירבו לחיות תחת שלטון סובייטי.

במהלך השנים הבאות הייתה פינלנד למדינה היחידה מבין שכנותיה של ברית המועצות שהשתתפו במלחמה אשר שמרה על עצמאותה ועל נייטרליותה. למרות זאת, ועל אף העובדה שלא הייתה מדינה קומוניסטית ולא השתייכה לברית ורשה, חתמה פינלנד על "הסכם ידידות, שיתוף פעולה וסיוע הדדי" עם ברית המועצות, אשר חייב התייעצויות הדדיות בכל הנוגע לשינויים במדיניות החוץ והביטחון של פינלנד. היחסים המיוחדים שנרקמו בעקבות הסכם זה זכו לכינוי פינלנדיזציה, והיוו מכשול בדרך להתקרבות פינית למערב. נפילת ברית המועצות בשנת 1991 הפתיעה את פינלנד וגרמה לנסיגה כלכלית קצרה, אולם פינלנד התאוששה משמעותית, השתחררה מכבלי העבר וניצלה את ההזדמנות ההיסטורית על מנת להצטרף לאיחוד האירופי בשנת 1995 ואף להנהיג את האירו כמטבע.

ב־12 במאי 2022, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, הכריזה ממשלת פינלנד כי בכוונתה להצטרף לברית נאט"ו תוך זמן קצר. בתגובה פרסם סגן נשיא המועצה לביטחון לאומי הרוסי מדבדב איום מרומז ללא הזכרה מפורשת של פינלנד "עימות פתוח וישיר בין נאט"ו לבין רוסיה נושא עמו סיכון להפוך למלחמה גרעינית מלאה."[1]

ב־17 במאי הצביע הפרלמנט הפיני על הצטרפות המדינה לנאט"ו: 188 חברי פרלמנט הצביעו בעד ההצטרפות, שמונה התנגדו, ושלושה נמנעו[2]. בתגובה הודיע ארדואן, נשיא טורקיה, על התנגדותו למהלך, ואף טען שעל פינלנד ושוודיה (שגם היא פתחה בהליך הצטרפות במקביל) "להפסיק לתמוך בטרור".