במאה ה-1 לספירה, נכבשה דרום בריטניה על ידי האימפריה הרומית. הטריטוריה של קורנוול המודרנית הוקצתה לאזור המנהלי הרומי של "קיוויטס דומנוניורם" (civitas Dumnoniorum), על שם הקבוצה השבטית הבריטית המקומית אשר הרומאים כינו דומנוניי (Dumnonii). באותה עת היה דרום-מערב בריטניה "מרוחק, מאוכלס בדלילות... ולכן גם לא חשובה [לשלטונות הרומיים] עד שבמהלך המאה השלישית לספירה משכה תעשיית הבדיל המקומית תשומת לב". ארכאולוגים יודעים על חמישה אבני מיל או סמני דרך בקורנוול שהוקמו בתקופה הרומית בבריטניה. שניים מהם נמצאו באזור טינטאג'ל, דבר המעיד על כך דרך היישוב עברה דרך רומית.

צ'ארלס תומאס (Charles Thomas), היסטוריון וארכאולוג מקורנוול, ציין ב-1993: " עד כה לא נחפר שום מבנה באי טינטאג'ל... שאפשר להציג כהתיישבות מהתקופה הרומית, התיישבות של איכרים-מקומיים או אחרים". אף על פי כן נחשפה במקום כמות של כלי חרס רומאים-בריטיים, כמו גם תיק עור רומאי, שהכיל עשרה מטבעות רומאיים בערך נמוך, המתוארכים בין שלטונו של טטריקוס הראשון (270–272) לקונסטנטיוס השני (337–361). עובדה זו גורמת לתומאס לשער "שעל פניו... או שהאי או שחלק היבשתי של הטירה לעתיד (או שניהם...) היוו אתר התיישבות מהמאה השלישית לספירה", אף שלא נמצאה עדות לבניין כלשהו מתקופה זו.

השלטון הרומאי התמוטט בדרום בריטניה בעקבות שקיעת האימפריה הרומית בתחילת המאה ה-5, והאזור נחלק בין ממלכות שונות, שבראש כל אחת עמד מלך או ראש שבט. האזור הרומי לשעבר של "קיוויטס דומנוניורם" הפך ככל הנראה לממלכת דומנוניה (Dumnonia), שנשלטה על ידי מונרכיה בתקופה הקדומה של ימי הביניים בין המאה ה-5 למאה ה-8. על רקע התפתחויות אלו המשיכה ההתיישבות בטירת טינטאג'ל. הארכאולוגים מכנים תקופה זו "התקופה השנייה של האתר" (Period II). עם זאת יש מחלוקת בין הארכאולוגים למה שימש האתר באי טינטאג'ל בתקופה זו. באמצע המאה ה-20, הייתה השערה מקובלת שהיה מנזר נוצרי קדום באתר זה, אבל מאז 1980 ננטשה תאוריה זו, כשהארכאולוגים חושבים שבאתר היה יישוב של אליטה שבו התגורר מצביא מקומי חזק או אפילו משפחת המלוכה של דומנוניה.

הארכאולוג ראלי רדפורד (Ralegh Radford) שערך חפירות באתר מ-1933 עד 1938, והוא היה החלוץ במחשבה שטירת טינטאג'ל הייתה מנזר במהלך התקופה השנייה. הוא הגיע למסקנה זו בהתבסס על דמיון במבנים של האלמנטים מימי הביניים של טירת טינטאג'ל ובאתר מנזר ויטבי (Whitby Abbey) ביורקשייר מהמאה ה-7.

עם זאת, הארכאולוגים אינם מקבלים יותר מסקנה זו. במקום זאת הם מאמינים שזו הייתה התנחלות של אליטה בתקופה המוקדמת של ימי הביניים, שהייתה מאוכלסת על ידי משפחת המלוכה של דומנוניה והפמליה שלהם. הארכאולוג וההיסטוריון צ'ארלס תומאס האמין שהם לא נשארו בטינטאג'ל כל השנה, אלא שהם נעו בין אתרים שונים: "מלך טיפוסי עם משפחתו, קרובי משפחתו, בני ערובה קבועים, פקידים ואנשי חצר המלוכה, ומיליציה פרטית - שכנראה מנו בין מאה לשלוש מאות נפשות לפחות – נעו מדי פעם עם הפמליה המסורבלת בין האתרים, כשלא היה עסוק במלחמות בין השבטים או בהדיפת פולשים ופושטים". האתר הפך מוגן יותר במהלך תקופה זו כשבכניסה לחצי האי נחפרה תעלה, שהותירה רק מסלול צר שאותו היה חייב לחצות כל מי שהגיע לחצי האי.

באתר נתגלו פריטי מותרות שונים המתוארכים לתקופה זו, בהם כלי חרס המצופים בשכבה אדומה שמקורם באזור תוניסיה או טורקיה של ימינו, שהגיעו בדרכי המסחר מהים התיכון. לאחר שבחן את כלי החרס, ציין צ'ארלס תומאס כי "כמות כלי החרס המיובאים שנתגלו בטינטאג'ל [הייתה] גדולה בהרבה מזו של כל אתר בודד אחר, שתוארך בין 450 ל-600 בבריטניה או באירלנד". הוא הוסיף כי סך כל כמות כלי החרס המיובאים שנתגלו בטינטאגל הייתה "גדולה מסך כל כלי חרס כאלה מתוך כל האתרים הידועים [בתקופה זו בבריטניה ובאירלנד], ובהתחשב בכך שרק כ-5% משטחו הנגיש של האי נחפר או נבדק, עשוי היה סך כל כמות כלי החרס המיובאים להיות בקנה מידה של מטען ספינה שלם אחד או יותר, כאשר ייתכן שספינות בודדות נשאו מטען של שש או שבע מאות אמפרות". עדויות אלו הובילו אותו למסקנה שטינטאג'ל הייתה אתר שבו עגנו ספינות שהגיעו מדרום אירופה בתחילת ימי הביניים במטרה לפרוק את מטענן.

ב-1225 רכש ריצ'רד, רוזן קורנוול את האי מג'רווזה דה טינטאג'ל (Gervase de Tintagel) תמורת אחוזת מרתן (Merthen Manor).[1] ב-1233 בנה ריצ'רד באתר טירה במטרה ליצור קשר לאגדות על המלך ארתור שנקשרו לאתר בספרו של ג'פרי ממונמות', ומשום שהוא נחשב למקום המסורתי של מלכי קורנוול. הטירה נבנתה בסגנון מיושן יותר מזמן הקמתה כדי שתיראה עתיקה יותר. עם זאת, התיארוך לתקופת הרוזן ריצ'רד גבר על הפרשנות של ראלי רדפורד שייחס את החלקים הקדומים ביותר של הטירה לרוזן רג'ינלד דה דנסטנוויל (Earl Reginald de Dunstanville) ואת החלקים המאוחרים יותר לרוזן ריצ'רד. בספרו מ-1939: "טירות: היסטוריה קצרה של ביצורים מ-1600 לפנה"ס ועד 1600 לספירה" מעלה סידני טוי (Sidney Toy) השערה שהבנייה בוצעה בתקופה מוקדמת יותר.

ג'ון הולנד, הדוכס הראשון של אקסטר (John Holland, 1st Duke of Exeter) מונה לשומר של טירת טינטאג'ל ב-1389. רוזני קורנוול שבאו לאחר ריצ'רד לא היו מעוניינים בטירה והטיפול בה היה באחריות השריף העליון של קורנוול (High Sheriff of Cornwall). חלק מהטירה שימש כבית כלא, והקרקע שימשה למרעה. מבנה הטירה נעשה רעוע יותר ויותר, והגג הוסר מהאולם הגדול בשנות השלושים של המאה ה-14. מכאן ואילך הטירה הלכה ונהרסה ונגרם נזק הולך וגדל מהסחיפה של מצר היבשה שחיבר בין הטירה ליבשה. האנטיקוואר ג'ון לילנד (John Leland) ביקר באתר בשנות ה-40 של המאה ה-16 ומצא שהגישה לאי הייתה באמצעות גשר מאולתר של גזעי עצים. בשנות ה-80 של המאה ה-16 היה איום על אנגליה מפלישה מספרד, והביצורים חוזקו ב"שער הברזל" (Iron Gate). האחוזה של טינטאג'ל הייתה בין אלו שהוחרמו על ידי ממשל הקומונוולת' של אנגליה (בתקופת אוליבר קרומוול) בהיותה רכוש של דוכסות קורנוול, והיא הוחזרה לדוכסות ב-1660. כבשים המשיכו לרעות באתר עד המאה ה-19.

בתקופה הוויקטוריאנית הייתה הערצה לאגדות על המלך ארתור וחורבות הטירה הפכו ליעד תיירותי. העיירה המודרנית טינטאג'ל הייתה ידועה כטרוונה (Trevena) עד שנות ה-50 של המאה ה-19, כאשר סניף הדואר המקומי מצא שנוח יותר להשתמש בשם המועצה במקום בשם העיירה. טינטאג'ל הוא רק שמו של כף היבשה וטינטאג'ל הד (Tintagel Head) הוא רק הקצה הדרום-מערבי של האי, וחורבות הטירה נמצאות בחלקם על "האי" ובחלקם על חלק היבשה הקרוב. כף האי הפונה החוצה לאוקיינוס הוא "פן דיו" (Pen Diu, מקורנית "ראש שחור")

הכומר ר. .ב. קינסמן (R. B. Kinsman, מת 1894) היה שומר של כבוד ובנה את חומת החצר, ומורה דרך הועסק להדריך את המבקרים לתוך הטירה. עד זמנו היו המדרגות משני צדי המצר מסוכנות, אף שרועי כבשים הגיעו לרמה שעל האי. מ-1870, פעל לזמן קצר מכרה עופרת בסמוך למערת מרלין. במאה ה-20 תחזקו את האתר משרד העבודות הממשלתי והגופים שהחליפו אותו (מ-1929 ואילך). ב-1975 שופרה הגישה לרוחב המיצר באמצעות התקנת גשר עץ.

בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לא נחפר דבר באי, למעט הקפלה, ולכן צצו רעיונות לגבי מקומות באתר כדוגמת הגן שהוצג כבית קברות, ושהשקע בסלע בנקודה הגבוהה ביותר בצד הדרומי של האי הקרוי "טביעת הרגל של המלך ארתור" (King Arthur's Footprint) היה המקום שממנו זינק המלך ארתור ליבשה. שקע זה אינו לגמרי טבעי, ועוצב ביד אדם בזמן כלשהו. ייתכן כי שימש להכתרת מלכים או ראשי שבטים, כיוון שלאתר יש היסטוריה ארוכה המשתרעת עד לימי הביניים המוקדמים.[2][3]

עד 1999 הייתה מחלוקת מסוימת בנוגע לטירת טינטאג'ל ואתרים אחרים בקורנוול תחת ניהולה של קרן המורשת האנגלית. חברים בקבוצת בעלי עניין התומכים בתחייה של קורנוול הסירו כמה שלטים (בהם בטינטאג'ל) משום שהתנגדו לשימוש בשם "המורשת האנגלית", בטענה שקורנוול היא אומה בזכות עצמה.[4] שלושה אנשים שהיו מעורבים בהסרת השלטים חויבו לשלם פיצויים בסך 4,500 ליש"ט לקרן המורשת האנגלית, והושת עליהם קנס על תנאי למשך שנה של 500 ליש"ט.[5]

במשך שלושה חודשים ב-2015–2016 גילף האמן פיטר גרהם (Peter Graham) בסלע פנים מזוקנות בגובה 30 סנטימטרים המייצגות את מרלין סמוך למערה המכונה "מערת מרלין" (המוזכרת במחזור 12 השירים של אלפרד טניסון אידיליות של המלך (Idylls of the King) על המלך ארתור). העבודה הוזמנה כחלק ממיזם של קרן המורשת האנגלית ל"דמיין מחדש את ההיסטוריה והאגדות של טינטאג'ל לרוחב אתר האי". המיזם כלל גם פסל גדול מהחיים של המלך ארתור (על ידי רובין איינון) ופסל שושנת הרוחות המתייחס לשולחן העגול. חבר מועצה מקומית האשים את קרן המורשת האנגלית בפגיעה בארכאולוגיה של האתר והנוף, אף שרבים מהתושבים המקומיים שבעי רצון מהדמות.[6] תוכניות להקמת גשר קשת מפלדה עבור הולכי רגל במטרה לגשר בין האי טינטאג'ל והיבשה שעיצובו מזכיר את החרב של ארתור אושרו ב-2017.[7] עקב בניית הגשר נסגר האתר זמנית למבקרים.[8] האתר נפתח מחדש עם פתיחת הגשר ב-11 באוגוסט 2019.[9]