העיר וינה הוקפה בחומה וביצורים החל מן המאה ה-13. החומות והביצורים הורחבו ב-1529, בעת המצור העות'מאני על וינה. בשנת 1857 הוציא פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה צו המורה להרוס את החומות (שחנקו את התפתחות העיר), לספח לעיר את השטחים שמעבר לחומות ולסלול במקומן שדרה רחבה בנוסח פריזאי, כפי שעשה באותה עת בפריז נפוליאון השלישי.

רצועת החומות נהרסה כליל. יוהאן שטראוס חיבר לרגל הרס החומות פולקה עליזה, Demolirer-Polka (אופוס 269). המבנה היחיד שלא נהרס, ושאף זכה לחיבור לעיר, היה כנסיית ווטיפקירכה, שנבנתה מחוץ לחומות.

מטרת השדרה הייתה להוות חלון ראווה לעוצמתה ופארה של האימפריה האוסטרו-הונגרית והמשאבים שהושקעו בהקמתה היו משאבים אימפריאליים, ולא מכיס העירייה. בין מבני הפאר הממלכתיים כפרלמנט, מיניסטריון המשפטים, מיניסטריון המלחמה והנהלת הדואר, הוצעו למכירה חלקות קרקע למשקיעים ויזמים פרטיים. אלה הקימו בתי מידות שנקראו "פָּאלֶה" (בצרפתית Palais). רבים מבעלי האחוזות היו ממוצא יהודי, בהם הענף הוינאי של משפחת רוטשילד, משפחת ויטגנשטיין, משפחת פון גוטמן, משפחת אפרוסי, משפחת באואר (שבתם, אדלה, הייתה מודל לציורו של גוסטב קלימט) ועוד. נשות חברה ערכו בארמונות אלה סלונים תרבותיים (הידוע והחשוב שבהם היה הסלון של ברטה צוקרקנדל) שתרמו לקידום רעיונות בעירם של זיגמונד פרויד, גוסטב קלימט, ארתור שניצלר, קרל מנגר, הוגו פון הופמנסתאל, שטפן צווייג, קרל קראוס, אלמה וגוסטב מאהלר ורבים אחרים.

בעוד שהמבנים הרשמיים הוקמו ברובם בסגנון נאו-קלאסי, רבים מהמבנים הפרטיים נבנו בסגנון היוגנדסטיל ומקנים לשדרה את אופייה האדריכלי.

במלחמת העולם השנייה ניזוקו מבנים רבים, בהם הבורגתיאטר שנשרף וכן מבני האופרה של וינה ומלון מטרופול (המלון המפואר והמרכזי של וינה בראשית המאה ה-20, שהפך לאחר האנשלוס למטה הגסטפו בעיר) שנהרסו כליל.