הספרייה נוסדה על ידי אלברכט השלישי, דוכס אוסטריה באמצע המאה ה-14, שריכז בה גנזך של ספרים, כתבי יד מאוירים ויצירות אמנות. כ-שמינית מהנדוניה של מארי, דוכסית בורגונדיה עם נישואיה למקסימיליאן הראשון ניתן בספרים. גם חלק מהנדוניה של רעייתו השנייה, ביאנקה מריה ספורצה, ניתן בספרים, שהועברו לספריות הקיסריות ששכנו באותה עת בווינה, בוינר נוישטאדט ובאינסברוק. ב-1575 מינה מקסימיליאן השני את המלומד ההולנדי הוגו בלוטיוס (Hugo Blotius) לספרן הקיסרי הראשון.[1] ב-1624 הוציא פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה צו הפקדה שחייב העברת עותק מכל פרסום לספרייה ובכך הפך אותה לספרייה קיסרית (Hof-Bibliothek). כן נתרמו לספרייה ספריות פרטיות של מלומדים ובוצעו רכישות ייעודיות לאוספים, בהם בעיקר אטלסים וגלובוסים.
ב-1722 חנך קרל השישי את בניין הספרייה בהופבורג, בתכנונו של יוהאן ברנהרד פישר פון ארלך. המאפיין המרכזי של המבנה הוא האולם המרכזי (Prunksaal) באורך 77.7 מטרים, רוחב 14.2 מטרים וגובה של 19.6 מטרים, עם כיפה מרכזית המתנשאת לגובה של 29.2, המעוטר בעיטורים בארוקיים, ציורי קיר ופסלים. על מדפי האולם רוכזו 200,000 ספרי הספרייה.[2]
אחד האוספים החשובים שנכללו בספרייה באותה עת היה אוספו בן 15 אלף הספרים של הנסיך אויגן מסבויה. אחת הדמויות החשובות בהתפתחות הספרייה באותה עת היה הברון גוטפריד ואן סוויטן (Gottfried van Swieten), שכיהן כראש המוסד מ-1777 ועד 1803 שתרם לה אוסף ספרות מדעית וכן ספרייה מוזיקלית חשובה (הוא היה פטרונם של היידן, מוצרט ובטהובן והחזיק בספרייתו יצירות מאת הנדל ובאך). כמו כן שיכלל ואן סוויטן את הקטלוג הספרייתי מבוסס-כרטיסיות (על בסיס קטלוג הכרטיסיות שהמציא קארל לינאוס ב-1760), קטלוג המאפשר עדכון שוטף ומדויק של המצאי הספרייתי, תוך שמירה על יכולת חיפוש מהיר (בניגוד לחוברות שהיו נהוגות עד אז לשם קיטלוג המצאי).[3]
עם כינון האימפריה האוסטרית נאספו לספרייה, בנוסף לספרים בגרמנית גם יצירות בהונגרית ובשפות סלאביות וכין יצירות מן העולם העתיק כאוסף פפירוסים חשוב, מתנת המדינאי ואספן האגיפטולוגיה תיאודור גראף. במסגרת הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867 הועבר החלק ההונגרי של הספרייה לבודפשט. בד בבד הפכה הספרייה למרכז המוני לקריאה בעיתונים ועיון "לא רציני", דבר שהוביל לסגירתה לקהל החוקרים הרציניים בלבד. ב-1906 נפתחה הספרייה מחדש לציבור הכללי עם חנוכתו של חדר קריאה וחשיפת אוצרותיה לציבור הקוראים הכללי.[4] ב-1920, עם כינונה של הרפובליקה האוסטרית הראשונה, הפכה הספרייה לספרייה לאומית.
לאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938) ובהמשך מלחמת העולם השנייה הובאו לספרייה הלאומית אוספים רבים אשר נשדדו ונבזזו מיהודים שהובלו לגטאות ומחנות ריכוז. ביוני 1950 דיווח נציג ארגון "ועד אוצרות הגולה" שנועד לאיתור רכוש יהודי גנוב, על "250,000 ספרים ללא יורשים שנמצאו בארמון ההופבורג" ושיער כי מספרם האמיתי של הספרים מגיע ל-400,000. תגובת ממשלת אוסטריה הייתה ש"שהרכוש ללא יורשים יועבר לבעלות המדינה, שהרי זו נגררה לתוך המלחמה". לדברי חוקר השואה איתמר לוין, "הספרייה הלאומית קיבלה 470 ספרי יהדות וכן ספרים בנושאים אלה: גאוגרפיה, מלחמת העולם הראשונה, תרבות, קולוניאליזם, אגודות חשאיות, מזרחנות, אמנות פלסטית, תיאטרון, מחול, מוזיקה ומדריכי טיולים. נוסף על כך, הועברו לספרייה הלאומית כ-4,500 ספרים מספריית הגסטאפו בווינה. סביר להניח שגם אלו היו ספרים שדודים." בסך הכל כ-100,000 ספרים. ספרים אחרים חולקו על ידי משרד החינוך לספריות ציבוריות ברחבי המדינה. ב-1955 סיכם מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי של ישראל, קורט וורמן, עם עמיתיו על החזרת חלק מהספרים. מתוכם, לפי מחקרו של לוין, הועברו ככל הנראה כ-80,000 ספרים לבית הספרים הלאומי.[5]
רק בשנת 1998 הצליחה ועדת היסטוריונים להביא לחקיקת חוק בפרלמנט האוסטרי להשבת הרכוש לבעליו.[6][7]
החל מ-2002 קיבלה הספרייה מעמד עצמאי, חלק מתקציבה הוא עדיין ממשלתי, אך עליה להשלים את היתרה מתרומות ומיזמים שונים. ב-2005 נפתח סניף של הספרייה ובו חדרי קריאה נוספים ומודרניים.
הוספת תגובה חדשה