דגם מוקטן של הבניין המלכותי של מפרה במוזיאון הארמון.

הארמון, ששימש גם כמנזר פרנציסקני, נבנה בתקופת שלטונו של המלך ז'ואאו החמישי (1707–1750), כתוצאה מנדר שהמלך נדר ב-1711, לבנות מנזר אם אשתו, המלכה מריה אנה, תלד לו צאצאים. לידת בתו הראשונה, ברברה מפורטוגל, גרמה לתחילת בניית הארמון. הארמון היה ממוקם בצורה נוחה ליד שמורות ציד מלכותיות, ובדרך כלל היה מקום מגורים משני למשפחת המלוכה.

הבנייה מומנה ברובה מהכנסות המושבות בברזיל, שם כרו זהב ולאחר מכן יהלומים בכמויות גדולות.

המתחם העצום הזה, שנבנה ברובו מאבן ליוש,[א] הוא בין מבני הבארוק המפוארים ביותר בפורטוגל ובשטח של 40,000 מטרים רבועים, אחד מהארמונות המלכותיים הגדולים ביותר. הארמון תוכנן על ידי האדריכל הגרמני ז'ואאו פרדריקו לודוביס (אנ'), ונבנה באופן סימטרי מציר מרכזי, שבו שכנה הבזיליקה, וממשיך לאורכו דרך החזית הראשית עד שני מגדלים מרכזיים. מבני המנזר ממוקמים מאחורי החזית הראשית. הבניין כולל גם ספרייה מרכזית, עם כ-30,000 ספרים נדירים.[1][2] הבזיליקה מעוטרת במספר פסלים איטלקיים[3] וכוללת שישה עוגבים היסטוריים[3] ושני קריונים, המורכבים מ-98 פעמונים.[4][5]

הבנייה

האתר המדויק נבחר בשנת 1713 ונרכש בשנת 1716. הבנייה החלה בהנחת האבן הראשונה ב-17 בנובמבר 1717 עם טקס מפואר בנוכחות המלך, כל חצרו והפטריארך הקרדינל של ליסבון.

בתחילה היה זה פרויקט קטן יחסית ונועד למנזר של 13 נזירים קפוצ'ינים, שהיו אמורים להקפיד על עוני מוחלט. עם זאת, כאשר החלו להגיע לליסבון שפע משלוחי זהב ויהלומים מהמושבה הפורטוגלית של ברזיל שינה המלך את תוכניותיו והכריז על בניית ארמון מפואר יחד עם מנזר גדול בהרבה. העושר העצום הזה אפשר למלך להיות פטרון נדיב של האומנויות.

 ז'ואאו החמישי, בונה הארמון

הוא מינה את האדריכל הגרמני ז'ואאו פרדריקו לודוביס (אנ') למנהל העבודות המלכותיות במפרה. לודוביס למד אדריכלות ברומא והכיר אמנות איטלקית מאותה תקופה. מידת אחריותו של לודוביס אינה ברורה, שכן כמה אדריכלים אחרים היו מעורבים בפרויקט זה: הבנאי ממילאנו קרלוס בפטיסטה גרבו, קוסטודיו ויירה, מנואל דה מאיה ואפילו בנו שלו אנטוניו. אולם היישום של אותו סגנון אדריכלי על הבניין כולו מעיד על עבודתו של לודוביס כאדריכל הראשי האחראי על משרד העבודות המלכותי (Real Obra).

הבנייה נמשכה 13 שנים וגייסה צבא עצום של פועלים מכל הארץ (ממוצע יומי של 15,000 עובדים, אך בסופו של דבר טיפס ל-30,000 ולמקסימום 45,000), בפיקודו של אנטוניו לודוביס, בנו של האדריכל. בנוסף הוקצו 7,000 חיילים לשמור על הסדר באתר הבנייה.[6] הם השתמשו ב-400 קילוגרם של אבק שריפה כדי לפוצץ את הסלע לצורך הנחת יסודות. היה אפילו בית חולים לעובדים החולים או הפצועים. סך של 1,383 פועלים מתו במהלך הבנייה.

אורך החזית הוא 220 מטר. המתחם כולו משתרע על פני 37,790 מטרים רבועים עם כ-1,200 חדרים, יותר מ-4,700 דלתות וחלונות ו-156 גרמי מדרגות.

כאשר הושלם הבניין הוא כלל מנזר המסוגל לשכן 330 נזירים, יחד עם ארמון מלכותי וספרייה ענקית של 30,000 ספרים, מעוטרים בשיש, עץ אקזוטי ואינספור יצירות אמנות שנלקחו מצרפת, פלנדריה ואיטליה, שכללו שישה עוגבים מונומנטליים ושני קריונים.

הבזיליקה והמנזר נחנכו ביום הולדתו ה-41 של המלך ב-22 באוקטובר 1730. החגיגות נמשכו 8 ימים והיו בקנה מידה שלא נראה כמותו בפורטוגל. הבזיליקה הוקדשה לגברתנו ולאנטוניוס הקדוש.

אולם הבניין לא הושלם. הפנס שעל הכיפה הושלם בשנת 1735. העבודה נמשכה עד 1755, אז היה צורך בכוח העבודה בליסבון בגלל הרס שגרמה רעידת האדמה בליסבון.

היסטוריה מהמאה ה-19 ואילך  הארמון בשנת 1853, בתקופת שלטונה של מריה השנייה, מלכת פורטוגל תצלום אוויר של הארמון שצולם ב-1936

בני המשפחה המלכותית לא התגוררו בארמון באופן קבוע משום שהחדרים היו מבחינתם קודרים מדי. אף על פי כן, זה היה יעד פופולרי עבור בני משפחת המלוכה שנהנו לצוד בשמורת הציד הסמוכה, ה-Tapada Nacional de Mafra. בתקופת שלטונו של המלך ז'ואאו השישי התגוררה המשפחה בארמון במשך שנה שלמה בשנת 1807. המלך היה אחראי על שיפוץ חלקי של המבנה על ידי כמה אמנים ידועים. עם זאת, בשנת 1808 ברחה משפחת המלוכה לברזיל בשל הפלישה הצרפתית לפורטוגל ולקחה עמה כמה מפריטי האמנות והריהוט הטובים ביותר בבניין. המפקד הצרפתי מרשל ז'ונו (אנ') התגורר בארמון, עד שגורש משם על ידי המצביא הבריטי הדוכס מוולינגטון.

ב-1834, לאחר המלחמות הליברליות (אנ'), הורתה מריה השנייה, מלכת פורטוגל על פירוק המסדרים הדתיים והמנזר ננטש על ידי הפרנציסקנים. בתקופת ימיו האחרונים של בית בראגנזה (אנ') שימש הארמון בעיקר כבסיס לציד. בשנת 1849 הוקצה חלק המנזר של המבנה לצבא, שעדיין משתמש בו היום.

ב-5 באוקטובר 1910, בעקבות הכרזת הרפובליקה בפורטוגל, יצא המלך האחרון של פורטוגל, מנואל השני, מהארמון אל כפר החוף הסמוך אריסיירה בדרכו לגלות. הארמון הוכרז כמונומנט לאומי בשנת 1907. הבניין מתוחזק על ידי המכון הפורטוגזי למורשת אדריכלית, שביצע מספר שיפוצים, כולל שימור החזית הראשית. שחזור גדול של העוגבים ההיסטוריים החל ב-1998 בשיתוף מומחים זרים והסתיים ב-2010. השחזור זכה בתואר אירופה נוסטרה 2012.[7]

שגיאת ציטוט: נראה כי בדף קיימות תבניות "ביאור" אך לא תבנית "ביאורים" להצגתן.