ייסוד המבצר והיסטוריה מוקדמת  מפה בשפה הצרפתית מ-1691 המתארת את העיר העתיקה של קמניץ והמבצר

מסורתית, ייסוד מבצר קמניץ-פודולסקי מתוארך למחצית השנייה של המאה ה-14, מאחר שהתעודות ההיסטוריות הראשונות של המבצר מתוארכות למחצית המאה ה-14, עת רוב השטחים המערביים של רוס של קייב היו תחת שליטת הדוכסות הגדולה של ליטא. במסמך היסטורי שכתב הנסיך יורי קוריאטוביץ' מ-1374, למשל, מוזכר כי זכויות מגדבורג הוענקו לעיר קמניץ במבצר. חפירות ארכאולוגיות שבוצעו במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 מעלות כי ייתכן שהטירה נוסדה אף קודם לכן, בסוף המאה ה-12 או בתחילת המאה ה-13. כמו כן, מהתיעוד והממצאים ההיסטוריים והארכאולוגיים עולה בבירור כי התקיימה מצודה באזור במהלך קיומה של הנסיכות הסלאבית מזרחית רוס של קייב, אך לא באותו האתר של המבצר הנוכחי. ככל הנראה, הייתה זו מצודת עץ.[1][2]

המבצר אמנם התיישן לאורך הזמן, אך נותר חיוני להגנה של קמניץ ודרכי המסחר הסמוכות לה; כפועל יוצא, הוויווד של קרקוב, ספיטק ממלצין, שיפץ את המבצר והפך אותו למודרני יותר במפנה המאה ה-15.[3] הוא שיפץ את המגדלים הישנים של המבצר, והוסיף עוד עשרה מגדלים חדשים. לאחר עוד 150 שנה, הטירה שופצה שוב על ידי המהנדס הצבאי והאדריכל היאוב ברטפוס (Hiob Bretfus).[2] הוא בנה מגדלים מערביים ומזרחיים חדשים, את החומה המזרחית וחלל תת-קרקעי, כמו גם שערים ודיור לקהילת הסטרוסטה (אנ'), המושלים המקומיים.

התקפות מתמשכות בידי פולשים  הדפס אבן עתיק המתאר את חומות המבצר ויישוב תחתיהן, הקיימים עד היום

במהלך התקופה שבין מחצית המאה ה-14 עד למחצית המאה ה-15, מיקומו של מבצר קמניץ-פודולסקי היה על אחת החזיתות המרכזיות של האיחוד הפולני-ליטאי. מ-1434 עד לסיפוחו על ידי האימפריה הרוסית ב-1793, המבצר שיחק תפקיד מרכזי בהגנה מפני פלישות של קוזאקים, עות'מאנים וטטארים; בין המאה ה-15 ל-17, המבצר הותקף בידי אורדות טטריות כ-51 פעמים. הפלישות הטטאריות של 1448, 1451, 1509, ו-1528, כמו גם המצור העות'מאני של 1533, הסבו נזק הן למבצר והן לעיר, אך כולן נהדפו בהצלחה.

הטירה מילאה תפקיד חשוב גם במהלך מרד חמלניצקי בין 1648 ו-1654, התקוממות של הקוזאקים והצמיתים האוקראיניים בהנהגת בוגדן חמלניצקי כנגד שלטון האיחוד הפולני-ליטאי, ונועד לסלק את האצולה, את החוכרים היהודים ששירתו אותה ואת הכנסייה הקתולית הרומית מאוקראינה. במהלך המרד, נערך מצור על המבצר על ידי קוזאקים מקומיים ומורדים שהנהיג מקסים קריבונוס, אך הוא כשל. ב-1651, המבצר היה נתונה למצור נוסף של קוזאקים שהנהיג ההטמן איוואן בוהון (אנ'), אך התקפת נגד פולנית בלתי צפויה שהנהיגו המפקדים אלכסנדרנקה וצ'וויקה שחררה את המצור וחידשה את הנוכחות הפולנית באזור. ב-1652, צבא של 60,000 לוחמים, בהנהגת חמלינצקי עצמו, השיבה את המבצר לידיים קוזאקיות. שנה לאחר מכן, נערכה עוד התקפה על המבצר, הפעם על ידי אורדה בת 40,000 לוחמים טטארים מחצי האי קרים.

 אוסטים קרמליוק. ציור של ואסילי טרופינין, סביבות שנות ה-20 של המאה ה-19, שמן על קנבס. מוצג בגלריית טרטיאקוב, מוסקבה

בראשית אוגוסט 1672, כוח בן 30,000 לוחמים בהנהגת הסולטאן מהמט הרביעי, יחד עם כוח נוסף בן 40,000 קוזאקים וטטארים שהנהיג ההטמן פטרו דורושנקו (אנ') ערך מצור על הטירה. לאחר משא ומתן, החליטו מנהיגי העיר להיכנע, והשליטה על המצודה עברה לרשות העות'מאניים ב-18 באוגוסט.[3] כאות מחאה, מפקד המצודה מיכאל וולודיווסקי (Michał Wołodyjowski) ורב-סרן הייקינג (Major Hejking) פוצצו את אבק השריפה שנותר בטירה, מה שהוביל למותם יחד עם עוד 800 מגינים. כ-27 שנה לאחר המתקפה, המצודה שימשה כבסיס לשלטון העות'מאני בפודוליה. ב-1699, שבה השליטה הפולנית לאזור בעקבות הסכם קרלוביץ, עקב ויתורה של האימפריה העות'מאנית על המשך שלטונה בו.

ממבצר לבית כלא

החל מתחילת המאה ה-18, מבצר קמניץ-פודולסקי איבד את תפקידו ההגנתי, ושימש יותר ככלא צבאי מאשר כאמצעי לביצור.[2] מספר רב של אנשים הוצאו להורג או נכלאו בו, בהם סטארשינים (פקידים) קוזאקים, היידמקים, ואף נכלא בכלא למספר חודשים יורש הכתר הפולני סטניסלאב פוניאטובסקי שנחטף לכלא בהיותו בן 3 בלבד בהוראה של יוזף פוטוצקי, מושל קייב, שהתנגד לתמיכתו של אביו, סטניסלב פוניאטובסקי, במלך אוגוסט השלישי.

למרות שכאמור המצודה איבדה את תפקידה ההגנתי, היא עדיין הייתה בין המצודות החזקות תחת הכתר הפולני, עד לחלוקתה השנייה של פולין ב-21 באפריל 1793, אז המבצר והעיר קמניץ-פודולסקי שניהם הועברה לאימפריה הרוסית. באותו היום, מפקד המבצר העניק את המפתח למבצר ונשבע נאמנות לאימפריה בקתדרלה העירונית. לאחר מכן, 101 תותחים הריעו להחלטתו במבצר. במהלך הפלישה הצרפתית לרוסיה ב-1812, צבא האימפריה הרוסית התמקם במבצר. ב-1815, קונסטנטין בטיושקוב (אנ'), שהפך אחר כך למשורר נודע ולסופר, הוצב כפקיד במבצר. ב-1846, המשורר ולדימיר ראבסקי (אנ') הוצב במבצר, ובמהלך שהותו שם הקים ארגון פרו-דקבריסטי שהורכב מפקידי צבא פרוגרסיביים.

מ-1816 עד ל-1914, המצודה הפכה מכלא צבאי לכלא לבעלי חוב, עבריינים ואסירים פוליטיים. ב-1831, הפילולוג, המילונאי והסופר הרוסי ולדימיר דאל עבד במצודה, ובאותן הזמן כתב מילון של השפה הרוסית.[3] המבצר היה מרכזה של התנועה האנטי-פיאודלית בפודוליה במהלך המאה ה-19, שהונהגה על ידי הפרש לוחם מלחמת 1812 אוסטים קרמליוק, כיום נחשב באוקראינה לגיבור לאומי. קרמליוק עצמו נכלא במבצר שלוש פעמים.[4]

מוזיאון ושמורה  החצר הפנימית ומבט למוזיאון המבצר

לאחר סדרת שינויים פוליטיים עקב מהפכת 1905, המפלגות והארגונים הפוליטיים הפכו לחוקיים ברחבי האימפריה הרוסית. ב-1906, כ-67 ארגונים פוליטיים היו מבוססים במבצר. ביניהם היה עיתון מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, שענה לשם "איסקרה" (ניצוץ).[5] צו שהנפיק הסובנארקום של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית ב-1928 הכריז על קומפלקס מבצר קמינץ-פודולסקי כשמורה היסטורית-תרבותית. בסוף שנות ה-30, היו תוכניות להפיכת המבצר למוזיאון, והחלו עבודות שיפוץ במקום ב-1937. בין אטרקציות המוזיאון הייתה סצנה בה מתואר קרמליוק כלוא במבצר במגדל האפיפיור שבמבצר, שם אכן נכלא. מספר המבקרים במבצר הגיע בשנות ה-30 של המאה ה-20 לכדי 300,000 בשנה.

ב-1947, נוסף מבצר קמניץ-פודולסקי לרשימת השמורות ההיסטוריות של כלל ברית המועצות. לוח זיכרון ותבליט המנציחים את קרמליוק הוצבו בסמוך לתערוכה ב-18 באפריל 1958. עבודות שיקומיות וארכאולוגיות החלו מ-1962. ב-18 במאי 1977, הוקמה השמורה הלאומית ההיסטורית-אדריכלית "קמניץ". ב-13 בספטמבר 1989, בשל בקשת ממשלת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, הוכנסה השמורה לרשימה הזמנית של אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.

ב-2004, שמורת "קמניץ" שודרגה לכדי מחוז שימור לאומי.[6] ב-21 באוגוסט 2007, המתחם הוכרז כאחד משבעת פלאי אוקראינה כשזכה במקום השלישי בתחרות ארצית.[7] סופה קשה ב-1 באוגוסט 2011 הרסה חלקית את המגדל המערבי החדש.[8]