הפארק הלאומי דוניאנה

העת העתיקה

אף על פי שהטופוגרפיה של דוניאנה היא של אזור יבשתי חדש יחסית, בקנה המידה של לוח הזמנים הגאולוגי, נמצאו באזור שרידים של כלים נאוליתיים. נראה שלאזור הגיעו תרבויות עתיקות שונות כבר לפני 2,800 שנה, כולל הפיניקים, היוונים מהעיר פוקיאה (אנ') ותושבי העיר טרטסוס הסמוכה, אבל ממצאים ארכאולוגיים המעידים על כך לא נמצאו.[1][2][3] בשנת 1923 חיפש הארכאולוג הגרמני אדולף שולטן (אנ'), בליווי הארכאולוגים אדולף למרר (Adolf Lammerer) וג'ורג' אדוארד בונסור סנט מרטין (אנ') את מיקומה של הבירה העתיקה של טרטסוס בדיונות של דוניאנה, אך לא מצא דבר מעניין. חפירות אלה בוצעו בסרו דל טריגו (Cerro del Trigo).[4][5] ומומנו על ידי דוכס טריפה (duques de Tarifa), אז הבעלים של דוניאנה. אף על פי כן, בשנת 1978 מצא שולטן את ה"אסטלה של וייאמנריקה" (Estela de Villamanrique)‏[6] בעיירה הסמוכה וייאמנריקה דה לה קונדסה (ספ'). סקרים נערכו בשנת 2007 בביצה המלוחה אינוחוס (Marisma de Hinojos) במחוז ולבה, במטרה לגלות עקבות של העיר המיתולוגית. ממצאים ראויים לציון כללו שרידי יישובים רומאיים, המתוארכים למאה השנייה עד המאה החמישית לספירה, שעסקו בעיקר בדיג ובהמלחת דגים או בהכנת גארום. הביצות של הגואדלקיביר (אנ') (Las Marismas del Guadalquivir), אזור של שפלה של ביצות עשב ליד הגדה השמאלית של שפך הגואדלקיביר, היה אז אגם פנימי גדול המכונה לאקוס ליגוסטינוס בלטינית.[7] האגם התמלא באטיות במשקעים שהורבדו והשתנה בהדרגה לביצות הנוכחיות.[8]

ימי הביניים

אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה הקים את שמורת הציד המלכותית בדוניאנה

בשנת 1262, לאחר שכבש את טאיפת נבלה (אנ') (נייבלה בספרדית) המוסלמית, הקים אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה את שמורת הציד המלכותית (Real Cazadero) ביער לאס רוסינאס (Las Rocinas), בין הנהרות ריו טינטו לגואדלקיביר, בין השאר בשל שפע הצבאים שם, כמו גם קפלה קטנה לקדושה אולליה, שנעלמה מאז, בארויו דה לה רוסינה (Arroyo de la Rocina).

בשנת 1297 העניק בנו, סנצ'ו הרביעי, מלך קסטיליה, לגוסמאן אל בואנו (Guzmán el Bueno) את הפייף של סנלוקר (Sanlúcar), המורכב מהשטח שנמצא מאחורי החוף המכונה "ארנס גורדס" (Arenas Gordas, "חולות שמנים") על הגדה השמאלית של שפך הגואדלקיביר, והוא נשאר בידי בית מדינה-סידוניה במשך יותר משש מאות שנים. שושלת האצולה הוקמה בשנת 1369, כאשר אנריקה השני, מלך קסטיליה העניק לחואן פרס דה גוסמאן הבעלים סנלוקר את מחוז נייבלה. בשנת 1493 העניקו המלכים הקתוליים חלק מאדמות הכפר אל רוסיו (El Rocío) של ימינו למזכיר המלכותי, שבנו מכר אותן מאוחר יותר לעיירה אלמונטה (ספ'). בעבר הובאו למקום גרעיני רבייה של חזירי בר וצבאים, ומצד שני עודדו ציד זאבים להגנה על גידול בקר וסוסים.

באזור נייבלה, במיוחד בלאס רוסינאס, הארץ מישורית, מכוסה בסבך, וחזירי בר תמיד נמצאים שם ... ... לא ניתן לחצות את האדמה הזו בחורף, שהיא בדרך כלל רטובה מאוד, למעט במהלך בצורת, וגם לא בקיץ משום שהיא אז כל כך יבשה כל כך ולא נוחה בצורה קיצונית.

— אלפונסו ה-13 בספר הציד שלו (Libro de la Montería), שנכתב בין השנים 1342 ל-1348

המאות ה-17 וה-18

כמעט מאה שנה לאחר מכן, רכש אלונסו פרס דה גוסמאן אי סוטומאיור, הדוכס השביעי ממדינה-סידוניה (אנ') ומפקד הארמדה הספרדית, חלק מהאדמה. אשתו, אנה דה סילבה אי מנדוסה (Ana de Silva y Mendoza), בתה של נסיכת אבולי, עברה למקום מפלט כפרי בשם "קוטו דה דוניה אנה" (Coto de Doña Ana, "שמורת הציד של דונה אנה"), שהיה מקור השם הנוכחי "דוניאנה".[9] הבית שופץ כעבור שנים כארמון. ההתייחסות לשימוש בקוטו דוניאנה כבקתת ציד מובאת בפסוקים הראשונים של "אגדת פוליפמוס וגלאטיאה" (La Fábula de Polifemo y Galatea), שהמשורר לואיס דה גונגורה (אנ') הקדיש לרוזן ניאבלה, ובו הוא מבקש מהאצילים לדחות את מעללי הציד שלהם כדי לשמוע את חרוזיו. בשנת 1624 שהה פליפה הרביעי, מלך ספרד באחוזה מספר ימים כאורחו של הדוכס ה-9 ממדינה-סידוניה, והצטרף לכמה מסעות ציד גדולים. הוא הביא איתו מגוון גדול של מאכלים, שכללו מותרות כמו שלג מההרים עבור הנשפים התכופים שקיים לכבוד הדוכס. בשנת 1797 שהה פרנסיסקו דה גויה בארמון כאורח של פטרוניו, הדוכס ה-15 ממדינה-סידוניה ואשתו, הדוכסית ה-13 מאלבה. כאן גויה יצר את אלבום A ‏(Álbum A) שלו, אוסף רישומים, וככל הנראה צייר את הדיוקנאות המפורסמים שלו המאחה הלבושה והמאחה העירומה, שעל פי השמועות מתארות את הדוכסית.

התקופה המודרנית

גדות הנהר גואדלקיביר בפארק הלאומי דוניאנה

לאחר 1854, עם פרסום השיח על האזור במסה בשם "Avifauna de Doñana: Catálogo de las aves observadas en algunas provincias andaluzas" ("אביפאונה של דוניאנה: קטלוג הציפורים שנצפו בכמה מחוזות אנדלוסיים"), מאת אנטוניו מצ'אדו אי נונס (Antonio Machado y Nunez), החל הציבור להעריך את ערכו האקולוגי עבור מינים רבים ושונים של חיות בר שנמצאו שם. כתוצאה מכך ביקרו בו חוקרי טבע וציידים בריטים ובהם אבל צ'פמן (Abel Chapman) וולטר ג'. באק (Walter J. Buck), ששניהם כתבו ספרים שהפנו תשומת לב של קהל רחב יותר באירופה על החשיבות האסטרטגית של דוניאנה עבור ציפורים נודדות העפות לאפריקה. מאוחר יותר, כאשר חוסה חואקין אלווארס דה טולדו אי קארו (José Joaquín Álvarez de Toledo y Caro‏; 1865–1915) הפך לדוכס ה-19 של מדינה-סידוניה, הוא ירש חובות גדולים ועל מנת לשלם אותם נאלץ למכור נכסים שונים, כולל קוטו דה דוניאנה, אותו מכר תמורת 750,000 פסטות, וניתק אותו סופית מהדוכסות.

כאשר ויליאם גארווי שעשה את הונו מייצור שרי קנה את דוניאנה מהדוכס בשנת 1901, האחוזה הייתה נטושה והייתה במצב של חורבה. גארווי החזיר את הארמון לתפארתו לשעבר, ועם מותו הוא עבר לאחיו ג'וזף ולאחייניתו מריה מדינה אי גארווי, שהייתה נשואה לדוכס מטריפה, מהנדס יער. בשנת 1934 היא עברה לאחות הדוכסית מטריפה, בלנקה מדינה אי גארווי, שהייתה נשואה למרקיז מבורגטו. בשנת 1942 מכר אותו המרקיז לחברה שהוקמה על ידי סלבדור נוגרה (Salvador Noguera), מנואל גונסלס (Manuel Gonzalez) והמרקיז של מריטו.

^ Adolfo J. Domínguez (2004). "Greek Identity in the Phocaean Colonies". In Brian Benjamin Shefton; Kathryn Lomas (eds.). Greek Identity in the Western Mediterranean: Papers in Honour of Brian Shefton. Brill. pp. 430–431. ISBN 90-04-13300-3. ^ J. Oliver Thomson (28 במרץ 2013). History of Ancient Geography. Cambridge University Press. p. 53. ISBN 978-1-107-68992-3. {{cite book}}: (עזרה) ^ Michael Dietler (22 בספטמבר 2015). Archaeologies of Colonialism: Consumption, Entanglement, and Violence in Ancient Mediterranean France. Univ of California Press. p. 107. ISBN 978-0-520-28757-0. {{cite book}}: (עזרה) ^ Adolf Schulten (2006). Tartessos: contribución a la historia más antigua de Occidente. Editorial Renacimiento. p. 12. ISBN 978-84-8472-240-3. ^ Jorge Bonsor (2012). "Tartessos: El Cerro del Trigo". Sonia Barja. אורכב מ-המקור ב-5 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה) ^ Estela de Villamanrique, Museo Arqueológico de Sevilla ^ Julio Mangas Manjarrés; Domingo Plácido (1994). Avieno. Editorial Complutense. p. 91. ISBN 978-84-89039-00-1. ^ F. Ruiz; A. Rodríguez-Ramírez; et al. (2002). "Cambios Paleoambientales en la desembocadura del río Guadalquivir durante el Holoceno reciente" (PDF). Geogaceta. Sociedad Geológica de España. 32: 167–170. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2014-07-13. נבדק ב-2014-04-06. ^ Laura Riley; William Riley (1 בינואר 2005). Nature's Strongholds: The World's Great Wildlife Reserves. Princeton University Press. pp. 417. ISBN 0-691-12219-9. {{cite book}}: (עזרה)