העיר תבריז שימשה כבירת הממלכה לסירוגין במאה ה-12 ובמאה ה-13, ולאחר שהמונגולים בראשות הולגו ח'אן החריבו את בגדאד ב-1258 זכתה תבריז למעמד בכיר יותר כמרכז סחר אזורי. העיר הייתה בשיא פריחתה החברתית והכלכלית בין 1316 ל-1331, והיא זכתה לתיאורים מחמיאים בכתביהם של נוסעים ידועים בני התקופה כגון אבן בטוטה ומרקו פולו.

מיקומה האסטרטגי של העיר סייע לה לשגשג גם לאורך המאה ה-15, ובין תחילת פריחתה למאה ה-15 היא שימשה נקודת מעבר לשיירות רבות שנעו מכיוון מערב ומכיוון דרום לכיוון מזרח, וזאת בנוסף לפיתוח תעשיות כגון תעשיית הטקסטיל ומדיניות מיסוי נוחה. ב-1258 הוקם הסאהב-אבאד, שהיה אזור פתוח טקסי שהיה מוקף במבנים החשובים ביותר בתבריז באותה עת. סאהב-אבאד שימש גם לעריכת מצעדים צבאיים וגם כאתר כנסים. בראשית המאה ה-16 נבחרה תבריז כבירת האימפריה הספווית, והעיר הפכה לאחד ממרכזי הממשל החשובים של האימפריה הספווית. האימפריה הייתה נתונה לאיום עות'מאני, וכתוצאה מכך הוחלט להעביר את עיר הבירה לקזווין ובהמשך לאספהאן. בהמשך המאה ה-16 וגם במאה ה-17 הפכה תעשיית הייצור המקומית ליותר מגוונת, וכללה בין היתר גם הכנת סבונים, אריגה, וייצור נשק. נפח הפעילות המסחרית גדל אף הוא.

האימפריה הרוסית כבשה את העיר ב-1826, אך היא חזרה לשלטון פרסי כעבור שנתיים בלבד. במאה ה-19 הועבר המרכז הממשלתי מסאהב-אבאד, ומיקומו החדש היה בקרבת שער אאלה דרומית לנהר מֶהְרָאן. על שטחו של סאהב-אבאד הוקמה כיכר סאהב-אול-אמר, ומסגד ג'אמע שוקם. הבאזאר ספג נזקים כבדים כתוצאה משיטפון שפקד את המקום ב-1871. לצורך עבודות השיפוץ נערכו סקר ומיפוי של הבאזארים, ותוצאותיהם השתמרו מאז. לאחר מכן החלו עבודות השיפוצים.

ב-1906, במהלך המהפכה החוקתית הפרסית, נסגר הבאזאר ותושבי תבריז הפגינו נגד הממשלה במחאה על כך שהשאה חתם על החוקה החדשה והפרלמנט הראשון כונס. בהמשך המאה ה-20 נסללו בתבריז דרכים רחבות יותר, וכתוצאה מכך נותק הקשר בין לב הבאזאר לבין חלקים אחרים שלו. מאז שנות ה-80 נערכו בבאזאר עבודות שיפוץ אחדות במסגד ג'אמע, במסגד הכחול ובמבנים מסחריים אחדים.