גְּבַל (בפיניקית: 𐤂𐤁𐤋) הייתה עיר נמל כנענית־פיניקית מרכזית לחוף הים התיכון. שרידיה של העיר הקדומה שוכנים כיום בעיירה ג'בייל (جبيل), כ־40 ק"מ צפונית לביירות. גבל הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 1984.
במיתולוגיה המצרית, האל אוסיר הוא שהביא למצרים אורחות חיים תרבותיים, חקלאות, חוקים וכבוד לאלים. האל סת (הוא טיפון היווני)[1] קינא באחיו אוסיר על פועליו ומעמדו, וקשר נגדו עם עוד 72 חברים לתפוס את שלטונו. הוא הכין תיבה מדהימה ביופיה, שהותאמה בסתר למידותיו של אוסיר. סת הציג את התיבה וחבריו התפעלו ממנה, והוא הבטיח להעניקה למי שיתאים לה במידותיו. החברים נכנסו אחד אחד אך לא התאימו לה, וכשאוסיר נכנס אליה הם מיהרו לסגור את המכסה עליו, להדק אותו במסמרים ולאטום בעופרת מותכת. הם לקחו את התיבה ליאור ושלחו אותה לים דרך שפך היאור העובר דרך העיר טאניס.[2]
כששמעה על כך איסיס, היא לבשה מיד בגדי אבל, ונדדה בארץ בחיפוש אחר אוסיר, וכששאלה כמה ילדים על התיבה הם סיפרו לה שראוה שטה לים דרך אותו שפך ביאור.[3] לאחר מכן למדה איסיס בהשראה אלוהית שהתיבה שטה עד לחוף גבל, והגלים הניחוה בעדינות בסבך אברש (או שקמה[4]), שגידל בתוך זמן קצר גזע מרשים ועטף את התיבה. מלך הארץ התפעל מהעץ וכרת את החלק המסתיר את התיבה, כדי להפכו לעמוד בארמונו. כשגילתה איסיס את כל זאת היא באה לגבל והתיישבה מדוכדכת ודומעת ליד מעיין. היא לא דיברה עם איש, פרט לכך שהיא קיבלה את משרתות המלכה בחביבות, קלעה את שיערן והעניקה להן מניחוח גופה המופלא. כשהמלכה ראתה אותן והריחה מהן את האמברוסיה, רצתה לפגוש את אותה אישה שפגשו, וכך נעשו המלכה ואיסיס כה קרובות שאיסיס הפכה לאומנת תינוק המלכה. נאמר ששם המלכה היה Malcander, Astartê, Saosis או Nemanûs, שהיוונים קראו לה Athenaïs.[5]
איסיס הניקה את התינוק דרך אצבעה ולא דרך שדיה, ובלילה הייתה שורפת את חלקי גופו הקשורים בתמותה (כדי להפכו לבן אלמוות), והיא עצמה הפכה לסנונית, הסתובבה מסביב לעמוד בו הייתה תיבת אוסיר ויבבה. כשהמלכה ראתה את כל זאת נבהלה מתינוקה הנשרף, צעקה ובכתה ובכך נשלל ממנו האלמוות. איסיס גילתה את עצמה וביקשה את העמוד התומך בגג, הסירה אותו בקלות, חתכה אותו ופתחה את התיבה. היא טיפלה בגופת אוסיר, ולפחות עד המאה ה־1 כיבדו אנשי גבל את אותו עץ שנשמר בהיכל איסיס. אז איסיס השליכה את עצמה על הארון בבכי כה נורא שהצעיר מבני המלך מת במקום. היא לקחה איתה את הבן הבכור, הניחה את התיבה על סירה ועזבה את היבשה.[6]
הקשרים המיתולוגיים בין מצרים וכנען, ובפרט גבל, מבטאים קשרים היסטוריים עתיקים והשפעות הדדיות.[7] הופעתו של אוסיר, האל בצורת אדם, בניגוד לרבים מאלי מצרים שהם בצורת חיות בהשפעה מערבית צפון־אפריקאית, והבאת החיים התרבותיים והחקלאות למצרים, קשורים בהבאת הישגי קדמת־אסיה (למשל, החקלאות) למצרים על־ידי יורדי כנען, בפרט יורדי גבל. על כך יעיד גם אופיו כאל עץ־מחט,[8] הזר לחלוטין למצרים או לכל הארצות הסובבות אותה פרט לכנען.[9]
סנכוניאתון סיפר שקרונוס (הוא אל הכנעני) בנה חומה מסביב למושבו ובכך ייסד את העיר הראשונה מעולם, היא גבל.[10]
טרום־היסטוריה קבורה כלקוליתית בכד עם מנחות קבורה מגבל (4500–3200 לפנה"ס) ראש חץ נאוליתי מאבן צור שנמצא בגבלגבל נחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם המיושבות ברציפות, ונראה כי קהילת דייגים הייתה קיימת במקום בתקופת האבן החדשה, לפני 7,000 שנה.[דרוש מקור][מפני ש...] באתר נמצאו שרידי בקתות בנות חדר בודד שרוצפו בחלקי אבן גיר,[11] וכן כלי אבן מתקופה זו. ב־1962 פרסם הארכאולוג הצרפתי ז'אק קובין מחקרים המתייחסים לגילוי כלי צור באתרים נאוליתים וכלכוליתים באזור גבל.[12] מקור הקבורה המשנית הכלקוליתית בארץ ישראל הוא בקבורת ילדים ותינוקות בקנקנים בתקופה הנאוליתית בגבל.[13][14]
בתקופה הכלקוליתית, במהלך האלף ה־4 לפנה"ס, זכתה העיר לתוואי עירוני חדש. בתים הוקמו על התל, ונקרופוליס חדש קם מחוץ לשטח הבנוי. מספר שיטות קבורה נהגו בתקופה זו, ובהן קבורת מתים בכדי חרס גדולים יחד עם חפציהם הארציים.[15][דרוש מקור][מפני ש...]
תקופת הברונזהבתחילת תקופת הברונזה נחשבה גבל לנמל ייצוא העץ במזרח הים התיכון והיא עמדה בקשרי מסחר הדוקים עם מצרים העתיקה. בנוסף לעץ, שלחה גבל למצרים שרף שהופק מעצי ארז ואשר בו עשו המצרים שימוש בחניטת גופות, ובתמורה שלחו המצרים לגבל זהב, אלבסטר, פפירוס וצמר. העיר הוקפה בחומות ובמרכזה נסלל רחוב ראשי שממנו התפצלו רחובות משניים. בשנת 2700 לפנה"ס לערך נבנה בעיר מקדש לבעלת גבל, שנחשבת לאלת העיר.[דרוש מקור: לפסקה כולה][מפני ש...]
המקדש בצורת ה־L (אנ') מסביבות 2600 לפנה"ס, שנמצא מתחת למקדש האובליסקים המאוחר יותר מקדש בעלת גבל (אנ')מלכי השושלת השנייה של מצרים (אנ') (2890–2686 לפנה"ס לערך) נהגו, על אף קשייהם בביסוס שלטונם במצרים עצמה, לשלוח מנחות לאלוהי גבל.[16] בימי הממלכה הקדומה הוסיפו להתפתח יחסי גבל ומצרים, וכך ההשפעה המצרית בעיר גברה, וקרנה של העיר במצרים עלתה.[16][17][18][19][20][21] kbnt – "אניות גבל" (כלומר אלה הבנויות לפי הדגם הגבלי) היה השם המצרי לאניות המסוגלות להפליג מרחקים גדולים, והן תפסו מקום בסחר הפרעוני אחרי אמצע האלף ה־3 לפנה"ס;[16][22][23] בימי הממלכה הקדומה של מצרים סחרו אניות מכל רחבי כנען, ובפרט מגבל (לא בהכרח במסגרת פרעונית), סחר ער עד הים האגאי ואולי מערבה ממנו, בין השאר במטרה להרחיב את סחר המתכות.[24] בכל אותה תקופה נבנו בגבל מקדשי פאר מאבני גזית כדרך מצרים, ונחשפו בהם דברי־נדר של פרעונים עד לשושלת השישית (אנ') (האחרונה בממלכה הקדומה, 2350–2200 לפנה"ס לערך).[16][25] באותה תקופה התפתח גם כתב גבל (ראו בהמשך), בו סימנים השאולים מכתב החרטומים המצרי.[16]
דגם אניה מחרס שנמצא בגבל טביעת חותם גליל המשויך למלך החיקסוסי ח'מודי שנמצאה כנראה בגבל[26]בימי תקופת הביניים הראשונה במצרים העתיקה (2250–2000 לפנה"ס) היה, לפי תיעוד פרעוני, משטר־זקנים בגבל, שהיה נפוץ אז בכל רחבי כנען וכן בדלתת היאור.[27] בגבל התקיימה תעשייה משוכללת מסביבות 2100 לפנה"ס והלאה, והיא הייתה קשורה גם לאמורים שהגיעו ממרכז אנטוליה, לשם הגיעו במסחר הסחר האשורי באנטוליה.[28] לקראת סוף אותה תקופת ביניים, מנת'וחתפ השני (אנ') (2060–2009 לפנה"ס), שהשתלט על מצרים התחתונה וחדר למכרות סיני, חידש את הסחר הימי עם גבל.[29][30] מלך גבל נזכר גם בתעודות אור השומרית קרוב לשנת 2000 לפנה"ס.[31]
מבחר מצלמיות גבל (אנ'), 1,500–2,000 צלמיות מתכת שנמצאו בעיקר בגבל, רובן במקדשי האובליסקים ובעלת גבל[32][33] מקדש האובליסקים (אנ'), בו התגלה אובליסק אבישם עוגן אבן מתקופת הברונזה התיכונה, נמצא בגבלהממלכה הפרעונית התיכונה, ובפרט השושלת ה־12 (אנ') מנוא אמון (1990–1800 לפנה"ס), שבה להשפיע על כנען ועל גבל במיוחד ולעודד בה את פריחת ערי החוף.[34][35] העיר מוזכרת ברשימות ערי חוף כנעניות בימי אותה שושלת.[36] כן נזכרת העיר בסיפורו של שאנהת, עלילה ספרותית המאורכת לימי סנוסרת הראשון (1943–1898 לפנה"ס), כמקום הראשון בו עצר גיבור הסיפור לאחר שברח ממצרים.[37] מלך גבל הקדום ביותר שמוכר לנו נקרא אבי־שם (במצרית: ’b-šmw),[38] שם במתכונת השמות שמואל או שמואב,[38] לפי אובליסק אבישם שהתגלה במקדש האובליסקים בעיר (Temple of the Obelisks). אותו מקדש נבנה במאה ה־18 לפנה"ס, והאובליסקים בו, המסמלים עמודי־און, היו נפוצים מגבל ועד הכעבה הטרום־מוסלמית (אנ'), ונמצאו להם מקבילות מגליתיות במלטה.[39]
מימי המלך נפרחותפ (אנ') מהשושלת ה־13 (אנ') ידוע מלך אחר של העיר מאותה תקופה, ינתין-עמו (אנ'), והוא עמד בקשרים עם העיר מרי.[40][41][42]
העיר נזכרת במכתבי אל־עמארנה מהמאה ה־14 לפנה"ס אז שלטו עליה ריב־הדד (אנ') ואחיו, אילי־רפיח, אחריו; עשרות מכתבים של ריב־הדד נמצאו בארכיון,[43] שני מכתבים של אילי־רפיח,[44] ושני מכתבים של אנשים נוספים מגבל.[45] העיר נזכרת גם במכתבים אחרים.[46] בכתבי אוגרית נמצא מכתב מקוטע ממלך גבל למלך אוגרית (אותו הוא מכנה "אחיו");[47] על לוח אחר נמצא תיעוד לסחר באניות עם מלך גבל, שאולי כלל הלוואת כסף.[48]
תקופת הברזל פסל פרעה אוסורכון השני (אנ') ממקדש בעלת גבל (אנ')העיר גבל תופסת מקום מרכזי במגילת ון אמון – גיבור המגילה, כהן האל אמון, נוסע לגבל כדי להביא ארזים לבניית סירה לאל אמון. במגילה נזכר גם זכר־בעל (TAkArw barA במצרית עתיקה) מלך גבל.[49]
מלכי גבל משושלת אחירם כתבו כתובות מלכותיות הידועות ככתובות מלכי גבל.
תחת האימפריה האשוריתהמלך האשורי תגלת פלאסר הראשון כבש את האזור ("אמורו"), וקיבל מנחה מגבל, צידון וארוד.[50]
אשורנצירפל השני כתב שהוא עשה את דרכו למרגלות הר הלבנון והלך לים הגדול של ארץ אמורו, הטביל בו את נשקיו והקריב קרבן לאלים. הוא קיבל מנחות ממלכי חוף הים: צור, צידון, גבל, מחֿלתו,[א] מַאיזוּ, כַאיזוּ, אמורו, וארוד שבים, ופירט את המנחות עצמן.[52]
בשנת 853 לפנה"ס, העיר השתתפה בקרב קרקר, שהתנהל בין שלמנאסר השלישי מלך אשור לבין ברית של 12 מלכים מקומיים שקיוו להדוף את התרחבות האימפריה האשורית לכיוון מערב. אחד המלכים היה מלך גבל. על פי תיאור הקרב המופיע על גבי המונולית מכורח מלך גבל הוסיף לצבא הקואליציה כוח של 500 רגלים.
העיר גבל תחת המלך שבתבעל/שפטבעל (Sibitti-biʿil באכדית) מוזכרת ברשימות מעלי המנחה למלך תגלת פלאסר השלישי (745–727 לפנה"ס),[53] ובימי תגלת פלאסר סופחה, יחד עם ערים פיניקיות נוספות, לאימפריה האשורית החדשה.[54]
בימי סנחריב (704–680 לפנה"ס) מוזכרת העיר תחת המלך ירו־מִלכי (Ūru-milki באכדית) יחד עם שאר מלכי ארץ אמורו המגישים לסנחריב מנחה.[55]
בימי אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, מוזכרת העיר ומלכהּ מִלכי־אַשַפַה (Milki-ašapa באכדית) בין המלכים המתכנסים מארץ חֿתִי, עבר הנהר (אנ') וידננה, עליהם הטיל אסרחדון לשלוח חומרי בנייה ופסלים גדולים לארמונו בנינוה.[56]
במהלך מסעו הראשון של אשורבניפל (668–627 לפנה"ס) נגד מצרים, עשרים ושניים מלכי הלבנט וקפריסין באו אליו להגיש לו מנחות ולנשק את רגליו, וביניהם מילכי־אַשַפַה מלך גבל, והוא הכריחם ללוות עם כוחותיהם ואניותיהם את חייליו בים וביבשה.[57]
במקראגבל נזכרה במספר מקומות בתנ"ך. בתיאור גבולות הארץ גבל נחשבת חלק מארץ ישראל: ”מִתֵּימָן כָּל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים עַד אֲפֵקָה, עַד גְּבוּל הָאֱמֹרִי. וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי, וְכָל הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, מִבַּעַל גָּד תַּחַת הַר חֶרְמוֹן, עַד לְבוֹא חֲמָת.” (יהושע, י"ג, ד'–ה'). אנשי גבל השתתפו בבניית מקדש שלמה: ”וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה[58] וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים; וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת.” (מלכים א', ה', ל"א–ל"ב).
בקינת יחזקאל על צור מוזכרים הגבלים, בין בני ערים פיניקיות מרכזיות אחרות, בתיאור צור ותפארתה: ”יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד, הָיוּ שָׁטִים לָךְ; חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ, הֵמָּה חֹבְלָיִךְ. זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ, מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ; כָּל-אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ, לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ.” (יחזקאל, כ"ז, ט'). גבל נזכרת בתהילים פ"ג בין אויבי ישראל: ”אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים, גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר” (תהילים, פ"ג, ז'–ח').
תחת האימפריה הפרסיתמתקופת השלטון הפרסי בגבל ידועות כמה כתובות מלכותיות: כתובת בן שפטבעל, ארון בתנועם וכנראה גם מצבת יחומלך.[59] מטבעות העיר בתקופת המלך עזבעל (בנה של בתנועם מארון בתנועם) מציגים אניות קרב עם לוחמים ומגינים, שחרטומיהן מעוטרים באריה שואג – כל אלה מסמלים את כוחה הצבאי של העיר. סמלים נוספים על מטבעות העיר הם סוס מכונף המזכיר את הסוס עליו רוכב מלקרת במטבעות צור מאותה תקופה, וחלזון הארגמן, סמל לאומי פיניקי המשותף למטבעות ערים פיניקיות רבות.[60]
התקופה ההלניסטיתלפי אריאנוס, בגד מלך גבל ענאל (Oenalis ביוונית) במלך פרס, חבר לאלכסנדר מוקדון ונלחם נגד צור.[61] שם המלך נמצא במטבעות העיר,[62] בהם גם הוטבע מניין השנים מ"שחרור" גבל בחסות מלכי יוון.[61]
בשנת 332 לפנה"ס נכבשה גבל בידי אלכסנדר הגדול. המנהגים והתרבות ההלניסטים אומצו, והעיר הייתה למרכזה של כיתת עובדי אדוניס. בתקופה זו כבר נהג במקום השימוש במטבעות, והעיר עמדה בקשרי מסחר ענפים עם ערים אחרות ברחבי הים התיכון.[דרוש מקור: לפסקה כולה][מפני ש...]
ממטבעות העיר עולה כי גבל נחשבה לקדושה – על מספר מטבעות נמצא הכיתוב "גבל קדשת", גבל הקדושה.[63]
התקופה הרומית מטבע מגבל עם תיאור מקדש בעלת גבל או אפרודיטה (עשתרת) עליו, 217–218 לספירה מראה במקדש בעלת גבלגנאיוס פומפיוס מגנוס כבש את העיר בשנת 64 לפנה"ס וסיפח אותה לאימפריה הרומית. בתקופה הרומית ירדה חשיבותה המסחרית של העיר אך מקדשיה היו למקום עלייה לרגל.[דרוש מקור: לפסקה כולה][מפני ש...]
בין מפעלי הבנייה של הורדוס מחוץ לתחומי ממלכתו, הוא תיקן את חומת העיר גבל.[64]
ימי הביניים טירת ביבלוס מהתקופה הצלבניתבתקופת האימפריה הביזנטית שנמשכה משנת 395 עד 636, הייתה גבל מקום מושבו של בישוף, אך היא הלכה ואיבדה מחשיבותה. ב־636 השתלטו עליה הערבים ותהליך שקיעתה של העיר המשיך. הסחר עם מדינות אירופאיות גווע, וימי השפע חזרו לגבל רק לאחר הכיבוש הצלבני ב־28 באפריל 1103,[65] עת עמדה בקשרי מסחר עם ג'נובה. העיר הייתה בסיס צבאי חשוב במהלך המאה ה־11, ושרידי המצודה הצלבנית וכנסיית יוחנן המטביל מעידים על כך. גבל נכבשה בידי צלאח א־דין ב־1188, אך לאחר מכן השתלטו עליה הצלבנים שוב ב־1197. לבסוף נכבשה העיר בידי הסולטאן הממלוכי ביברס ב־1266, וביצוריה שוקמו. ב־1369 הפציצו ספינות ממלכת קפריסין את העיר מהים.
העת החדשהבשנת 1516 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית אשר שלטה בלבנט במשך 400 שנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה העיר לחלק מהמנדט הצרפתי בלבנון, והיא חלק מלבנון מאז עצמאותה.
בימינוהעיירה המודרנית משתרעת לאורך חוף הים התיכון ועל מורדותיו הסמוכים לים של הר הלבנון.[66] היא משמשת כבירת נפה במחוז הר הלבנון הנושאת את שמה. רוב תושביה הם קתולים מרונים והמיעוט מוסלמי שיעי. חלק מהאוכלוסייה השיעית שנמלטה ממנה בימי הביניים הקימה את העיר בינת ג'בייל בדרום לבנון, ועל כן הוענק לה השם שמשמעותו "בת ג'בייל". העיירה היא מוקד תיירותי, ומדי שנה בקיץ נערך ברובע ההיסטורי של גבל פסטיבל מוזיקה.
שגיאת ציטוט: נראה כי בדף קיימות תבניות "ביאור" אך לא תבנית "ביאורים" להצגתן.
הוספת תגובה חדשה