בַּעַ֫לְבַּכּ (בערבית: بعلبك; ביוונית: Ηλιούπολης) היא עיר בלבנון השוכנת בבקעת הלבנון בקרבת הגבול הסורי, בגובה 1,170 מטר מעל פני הים. העיר נמצאת על השבר הסורי אפריקני סמוך לקו פרשת המים שבין נהר הליטני, הזורם דרומה, ובין נהר האורונטס, הזורם צפונה.
בעלבכ היא בירתו של מחוז בעלבכ־אלהרמל, ומשמשת כמרכז השלטוני והכלכלי של צפון בקעת הלבנון. היא משמשת גם כמרכז לגידול ולשיווק חשיש וכמעוז החזבאללה. אוכלוסיית העיר שהוערכה בשנת 2008 ב־81,052 איש, היא ברובה שיעית.
העיר ידועה במתחם המקדשים שבה, שהוקם על ידי הרומאים בין המאה ה־1 למאה ה־3, ובזכותם הוכרזה בשנת 1984 כאתר מורשת עולמית.
שרידי שני יישובים כנענים התגלו מתחת למקדש יופיטר בבעלבכ – האחד מתקופת הברונזה המוקדמת (2900–2300 לפנה"ס), והאחר מתקופת הברונזה האמצעית (1900–1600 לפנה"ס), לאחר שהפיניקים הקימו עיר באזור. שם העיר בא ככל הנראה משם מקדש או של אורקל אשר ניצב במקום, ואשר הוקדש לבעל או לענת. אף שהעיר הוקמה במקום אסטרטגי, סמוך לקו פרשת המים בבקעת הלבנון, לא נודע לה, לפחות בימיה המוקדמים, מעמד מסחרי חשוב, והיא לא נזכרה במקורות אשורים או מצרים.
יוסף בן מתתיהו הזכיר את מסע אלכסנדר מוקדון דרך בעלבכ, בדרכו לדמשק. בתקופה ההלניסטית הוקמה העיר מחדש, וכונתה "הליופוליס" (Ηλιούπολης – "עיר השמש"). היא זוהתה עם אל השמש המצרי רע ועם מקבילו היווני הליוס. היוונים הקימו במה ענקית שיועדה ככל הנראה להקמת מקדש מרכזי, אך זה לא נבנה בתקופתם.[1] העיר נכבשה בידי גנאיוס פומפיוס מגנוס בשנת 64 לפנה"ס, וסופחה לאימפריה הרומית. המקום שמר על חשיבותו כמרכז דתי והמשיך לשמש כאתר עלייה לרגל, תוך שהאלים הכנענים מוחלפים ברומיים. בשנת 15 לפנה"ס זכתה העיר למעמד קולוניה והייתה לחלק מ"קולוניה יוליה אוגוסטה בריטוס" (Colonia Iulia Augusta Felix Beritus), היא ביירות של ימינו.[2] מקדש מרכזי נבנה והוקדש ליופיטר, ודמות האל, אשר כונה "יופיטר מהליופוליס", שמרה על מאפייני האלים המקומיים הקדומים. הוא תואר ללא זקן כשהוא אוחז בידיו בשוט, בברק ובענפי חיטה, לצד זוג השוורים שסימלו את הבעל.
מקדש יופיטר נבנה ברבע השלישי של המאה ה־1 והושלם ככל הנראה בימי נירון קיסר.[1] בד בבד נבנו המגדל והמזבח שבקדמת המקדש והם הושלמו בשנת 100 לערך.[3] בתקופת טראיאנוס נבנתה החצר הגדולה ובתקופת אנטונינוס פיוס נבנה מקדש בכחוס. מקדש ונוס הוקם בשלב מאוחר יותר והסתיים בתקופתו של הקיסר קרקלה בתחילת המאה ה־3. החצר המשושה והפרופילאה הוקמו בתקופת פיליפוס הערבי, וסמוך לאתר המרכזי נבנה גם מקדש למרקוריוס. ספטימיוס סוורוס העניק לעיר מעמד עצמאי – היא כונתה "קולוניה יוליה אוגוסטה פליקס הליופוליס" (Colonia Iulia Augusta Felix Heliopolis) והייתה לעיר החשובה בפרובינקיה סוריה שהוקמה בשנת 194.
עם עליית הנצרות והכרזתה כדת האימפריה בשנת 313, החלו המקדשים לאבד מחשיבותם, ולא שופצו לאחר שנפגעו מרעידות אדמה. אוסביוס מקיסריה דיווח כי הקיסר קונסטנטינוס הורה על הקמת כנסייה בבעלבכ, ותאודוסיוס הראשון אחריו הרס את פסלי האלים ואת המזבח בחצר הגדולה, כדי לפנות מקום לבזיליקה נוצרית. הבזיליקה הוקמה תוך שימוש בחומרי הבניין של המקדשים, והוקדשה ליוחנן בן זבדי. לבסוף הורה יוסטיניאנוס הראשון על העברת שמונה מעמודי מקדש יופיטר אל איה סופיה בקונסטנטינופול.
ימי הביניםהערבים כבשו את בקעת הלבנון בשנת 637, לאחר שהביסו את הצבא הביזנטי בקרב הירמוך. אתר המקדשים בוצר וזכה בשם "אל־קלעה" (الﻗﻠﻌﺔ – "המצודה"), ובחלקו המערבי הוקם במאה ה־7 ובמאה־8 מסגד ומינרט בסגנון אומיה.[4] יוחנן הראשון צימיסקס בזז את העיר בשנת 975 ובשנת 1090 כבשו אותה הסלג'וקים, אך לבסוף השתלט עליה צלאח א־דין בשנת 1187. הצלבנים ניסו לכבשה מספר פעמים אך ללא הצלחה, והיא נותרה בחזקת האיובים. העיר חרבה בסדרת שלוש רעידות אדמה במהלך המאה ה־12, אך נבנתה מחדש. המונגולים בהנהגת הולאגו חאן בזזו את העיר ב־1260 וב־1282 השתלטו עליה הממלוכים. אלה שלטו בה ברציפות, למעט כיבוש קצר מועד בידי טימור לנג ב־1401, עד הכיבוש העות'מאני ב־1517.
העת החדשה והיסטוריה עכשוויתלעיר לא נודעה חשיבות מיוחדת בתקופה העות'מאנית, והיא נשלטה בידי המתואלים. רעידת אדמה קשה פקדה אותה בשנת 1759, והחל במאה ה־18 היא החלה למשוך חוקרים ומבקרים מאירופה. באוקטובר 1898 ביקר בה וילהלם השני בדרכו לארץ ישראל. הוא התרשם מהאתר ושלח אליו צוות ארכאולוגים בראשות תאודור ויגאנד. זה הגיע לאתר חודש בודד לאחר הביקור, חקר אותו עד 1905 וחזר לצורך השלמות בשנים 1917–1918. החל ב־1922 חקרו את האתר צוותים צרפתים, ומאז עצמאות לבנון המשיך המחקר במקום בידי חוקרים מקומיים.
מראה בבעלבכ לאחר תקיפת צה"ל ב־2006ב־1956 ייסד נשיא לבנון כמיל שמעון את "הפסטיבל הבינלאומי של בעלבכ" הנערך בחודשים יולי ואוגוסט באתר המקדשים הרומים.[5] הפסטיבל לא התקיים בעת מלחמת האזרחים בלבנון, בין 1975 ל־1996 ובשנת 2006 בשל מלחמת לבנון השנייה. בפסטיבל נערכים אירועי מוזיקה קלאסית, ג'אז, אופרה, רוק, פופ, בלט, תיאטרון ומוזיקה מסורתית. ב־1984 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית. בין נימוקיו נרשם כדלקמן:
"העיר הפניקית שבה סגדו לשלושה אלים, נודעה בשם הליופוליס בתקופה ההלניסטית. היא שימרה את תפקידה הדתי בתקופה הרומית, כאשר מקדש יופיטר מהליופוליס משך אלפי עולי רגל. בעלבכ, על מבניה העצומים, היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות הרומית הקיסרית בשיאה."[6]
העיר נחשבת זה שנים ל"עורף האסטרטגי" של חזבאללה, ובמקום מתגוררים בכירי הארגון. בעיר פועלים מוסדות אזרחיים וצבאיים של חזבאללה, בהם בית החולים "דאר אל־חיכמה" המשרת את לוחמי חזבאללה וכן מדרסה. במהלך מלחמת לבנון השנייה, הופצצה העיר ב־17 ביולי 2006. ב־2 באוגוסט 2006, במסגרת מבצע חד וחלק באותה מלחמה, תקפו כוחות מוסקים של צה"ל, בליווי מטרייה אווירית של חיל האוויר, את בית החולים. 19 בני אדם נהרגו, 22 נפצעו וחמישה אנשי חזבאללה נלקחו בשבי.[7]
הוספת תגובה חדשה