האסלאם, הדת השלטת בסנגל, הגיעה לאזור לראשונה במאה ה-11. מתוך הממלכות המקומיות, אימפריית ג'ולוף במאה ה-14 הייתה החזקה ביותר. למן הגעת הפורטוגזים לאזור במאה ה-15 ועד השתלטותה של צרפת עליו ב-1677, נאבקו פורטוגל, הולנד ואנגליה על הריבונות בו. בעת שנקבעה בעלות צרפת על השטח הכולל את סנגל, החל להתנהל ממנו סחר ער בעבדים.

דקר הייתה לבירת המושבה הצרפתית של מערב אפריקה הצרפתית ב-1902. בינואר 1959 התמזגו סנגל וסודאן הצרפתית ליצירת "הפדרציה של מאלי", שקיבלה עצמאות ב-20 ביוני 1960, על-פי הסכם שנחתם עם צרפת באפריל 1960[1]. בעקבות הקשיים הפוליטיים הפנימיים התפרקה הפדרציה ב-20 באוגוסט אותה שנה. סנגל וסודאן הצרפתית (ששינתה את שמה לרפובליקת מאלי) הכריזו על עצמאותן בנפרד.

לאופולד סדאר סנגור, אחד המנהיגים הבולטים באפריקה הפוסט-קולוניאלית, נבחר לנשיאה הראשון של סנגל בספטמבר 1960, ושלט במדינה במשותף עם ראש הממשלה מַמָדוּ דִייַה. בדצמבר 1962 ניסה דייה לערוך הפיכה, שנכשלה ללא שפיכות דמים. הוא נאסר ונחקקה חוקה חדשה שהעצימה מאוד את כוחו של הנשיא.

ב-1980 פרש סנגור מן החיים הפוליטיים מרצונו, והשלטון עבר באופן מסודר ליורשו עבדו דיוף. בעשורים הבאים ידעה המדינה לעיתים מהומות רחוב, סכסוכי גבול וגם מרד של בדלנים בחבל הקסמאנס בדרום-מערב (ראו להלן). על אף כל זאת, נשמרה בה באופן יחסי היציבות השלטונית, והמחויבות לדמוקרטיה ולזכויות הפרט הלכה והעמיקה, בעידודו של דיוף.

סנגל חברה לגמביה ליצירת הקונפדרציה של סנגמביה ב-1982. האינטגרציה של שתי המדינות מעולם לא בוצעה והאיחוד התפרק ב-1989.

בבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 2000, אחרי כ-40 שנות שלטון של "המפלגה הסוציאליסטית של סנגל", הפסיד מנהיגה והנשיא המכהן אז עבדו דיוף בבחירות לעבדוליי ואד (Abdoulaye Wade), מנהיג "המפלגה הדמוקרטית הסנגלית", הדוגלת במדיניות ליברלית. ואד היה ראש האופוזיציה במשך 25 שנה והפסיד לדיוף בשלוש מערכות בחירות. תחילה נאלץ ואד להקים קואליציה עם המפלגה הסוציאליסטית ששלטה באספה הלאומית. המהפך הפוליטי הושלם לאחר בחירות 2001 לאספה הלאומית, שבהן ניצחה בהפרש ניכר המפלגה הדמוקרטית. ואד ניצח שוב בבחירות ב-2007, אך בניסיונו לזכות בכהונה שלישית ב-2012 הפסיד למאקי סאל.

בשנת 2002 התרחשה טביעת ספינת MV Le Joola ובה כ-2000 אנשים, רובם נהרגו. כתוצאה ממשבר שלטוני שהתפתח בעקבות האירוע ראש הממשלה מם מדיאור בויי ומספר שרים נוספים התפטרו.

באזור הנהר קזאמאנס (Casamance), הרצועה בדרום-מערב סנגל שבין גמביה לגינאה ביסאו, מתקיימת מאז 1982 לוחמה בלתי רציפה בין הממשלה לבין כוחות בדלניים. המורדים, בני הקבוצה האתנית ג'וֹלה, טוענים לקיפוח מצד הוולוף, הקבוצה הדומיננטית במדינה. נוסף על ההבדלים האתניים, גם המורשת הקולוניאלית הבריטית והפורטוגלית הקיימת באזור הנהר קאזאמאנס מפרידה בין האזור לשאר המדינה.

על אף הסכם שלום שנחתם ב-2004 עם חלק מארגוני המורדים [2], נמשכות התקריות האלימות בחבל [3].

גם מצידו השני של הגבול, באזור הנהר קזאמאנס[4] שבגינאה ביסאו, רוחשת פעילות בדלנית, אלא ששם הבדלנים פרו-סנגלים.

 

מחלת האיידס החלה להתפשט בסנגל באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, ומקרה ראשון אובחן בשנת 1986. תגובתה של ממשלת סנגל להתפשטות האיידס הייתה מהירה. בניגוד למדינות רבות בהן אבד זמן רב, וקופחו חיי אדם בעקבות הכחשות הממשל, סנגל הנהיגה תוכנית לאומית למאבק באיידס בשם SIDA (שם המחלה בצרפתית). עוד מימיה הראשונים ננקטו בתוכנית אמצעים משמעותיים למניעת הדבקות בנגיף בהם: קידום השימוש בקונדומים, שיתוף פעולה בין מנהיגי המדינה ומנהיגי הדת, סקרים מחוזיים לקביעת אזורי סיכון וקביעת התפשטות המגפה, ייעוץ ובדיקה חסויים לאזרחים, התייחסות לעוסקים בזנות כקבוצת סיכון ושילוב לימודים על הנגיף בתוכנית החינוך. תהליך הדרגתי זה הוביל לכך ששכיחות המחלה בסנגל היא הנמוכה ביותר באפריקה שמדרום לסהרה.