העיר צ'אווין דה ואנטאר נבנתה החל בתחילת המאה ה-8 לפנה"ס, והיא התפתחה ועד מהרה והייתה למרכז הפולחני המרכזי של תרבות הצ'אווין כולה. בעיר התגוררו כוהנים ועוזריהם, והיא שימשה אוכלוסייה ארעית של עולי רגל אשר באו להיוועץ באורקל המקומי, והביאו לעיר תשורות ומתנות. עם זאת, עולי הרגל היו עשויים להישאר בעיר משך פרק זמן נכבד. העיר ששכנה בסמוך למוצאו של אחד מיובליו של נהר מרניון, בתורו יובל של האמזונאס, הייתה גם למרכז מסחרי חשוב, שניצב בסמוך לציר אורך שהוביל באפיק הנהר מדרום לצפון.

האוכלוסייה בעיר התחלקה לשלושה מעמדות:

הכוהנים, אשר נחלקו בעצמם לכוהני העיר ולכוהנים עולי רגל, ניהלו את המקדשים והיו מופקדים על חיזוי העתיד. הכוהנים היו מעמד העילית של הצ'אווין, והם שלטו בעם גם בתחומי החיים החילוניים. אמנים ואנשי מקצוע אשר התמחו בעיבוד מתכות, בקדרות ובטקסטיל, וכן בהנדסת הדרכים ומערכות ההשקיה. יתר העם אשר עסק בעיקר בחקלאות.

העיר החלה לשקוע לקראת שנת 500 לפנה"ס, וכמו תרבות הצ'אווין כולה, החלה סובלת מחוסר יציבות חברתית ומהתקוממויות. אתרי פולחן גדולים ננטשו, בנייתם של אחרים לא נשלמה ואחרים הפכו לכפרים ופינו את מקומם לקרקע חקלאית. גם בצ'אווין דה ואנטאר קם כפר, ואבנים ממבנים מונומנטליים, כולל כאלה שנשאו תחריטים, שימשו בבניית קירות הבתים.

החפירות במקום החלו בשנת 1919, וב-1945 חלק גדול מהממצאים כוסו במפולת בוץ. עוד נפגע האתר בשנת 1970 כתוצאה מרעידת אדמה, אך החל משנות ה-80 הוא נחקר ונחפר בצורה מסודרת ומעמיקה.