הביצורים הראשונים בשטח הטירה הם משנת 1075 ו-1078, בתקופת מאבק האינווסטיטורה. הביצורים נבנו על גבעה סלעית בגובה 155 מטרים, בהוראת הארכיבישוף של זלצבורג אשר תמך באפיפיור גרגוריוס השביעי במאבקו בהיינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, בעניין הזכות למינוי של אנשי הכמורה. מטרת הבניה הייתה להגן על שטחי הנכסים בהם החזיק הארכיבישוף באזור זלצבורג מפני השתלטות עוינת על ידי כוחותיו של היינריך.

במשך השנים שימשה הטירה את אנשי הארכיבישוף לא רק כבסיס צבאי ומקום מקלט, אלא גם כמעון מגורים ואתר נופש. במהלך המאה ה-12 הורחבה הטירה, ובמאה ה-16 בתקופת מרד האיכרים שימשה כעמדת הגנה מפני מהומות כורים ואיכרים שנעו לכיוון העיר זלצבורג. בשנים 1525–1526 ניזוקה הטירה קשות כתוצאה משרפות שהוצתו בתוכה כחלק מן ההתנגשויות במהלך המרד. פרט לכך שימשה הטירה במשך השנים גם כבית כלא בו נכלאו גם אצילים שונים.

בשנת 1838 עברה הטירה לבעלותו של אויגן, הארכידוכס מאוסטריה. בשנת 1931 ניזוקה שוב באורח קשה כתוצאה משרפה שלאחריה עברה תהליך שיפוץ מקיף, נמכרה, ועברה בשנת 1938 לבעלותו של המחוז האדמיניסטרטיבי. בתקופת מלחמת העולם השנייה שימשה הטירה כאתר הדרכה ואימונים של המפלגה הנאצית, ולאחריה ועד שנת 1987 שימשה הטירה כאתר אימונים של המשטרה האוסטרית.

כיום, ולאחר סידרה נוספת של שיפוצים מקיפים, משמשת הטירה כאתר תיירות.