סיגירייה (בסינהלית: සීගිරිය; מילולית: "סלע האריה"; באנגלית: Sigiriya) היא עיר עתיקה במרכז סרי לנקה, שנבנתה סביב פקק געשי המתנשא לגובה של כ-200 מטרים. לפי הכרוניקה הסרי לנקית המסורתית, הקולאוואמסה, המלך קשיאפה הראשון, ששלט בסרי לנקה בין 477 ל-495, בחר באתר כבירתו, והקים בראש הפקק הגעשי את ארמונו. הארמון והבירה כולה ננטשו לאחר מותו של המלך, אך האתר שימש כמנזר בודהיסטי עד המאה ה-14. ב-1982 הוכרזה סיגירייה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
ממצאים ארכאולוגיים מעידים על התיישבות באזור סיגירייה מאז התקופה המזוליתית. לפי ממצאים מאוחרים יותר, החל מהמאה השלישית לפני הספירה, התגוררו נזירים בודהיסטים במערות באזור.
בשנת 477 רצח הנסיך קשיאפה את אביו, המלך דטוסנה, ותפס את כס השלטון בממלכת אנוראדהאפורה. אחיו, יורש העצר החוקי מוגאלאנה, נמלט לדרום הודו. קשיאפה, שחשש ממתקפת נגד, החליט להעתיק את עיר הבירה מאנוראדהאפורה למקום בטוח יותר, ובחר בסיגירייה. במהלך תקופת שלטונו, שנמשכה 18 שנים, הקים קשיאפה בעיר החדשה מבצר, ארמונות וגנים. בשנת 495 שב מוגאלאנה לסרי לנקה, בראש צבא שהקים בעת שגלה בהודו. צבאו של קשיאפה הובס, והוא התאבד בטרם הגיע אליו מוגאלאנה. לאחר שתפס את כס המלוכה, השיב מוגאלאנה את עיר הבירה לאנוראדהאפורה.
לאחר נטישתה, נותר בסיגירייה מנזר בודהיסטי, שהמשיך להתקיים עד המאה ה-13 או ה-14. אין תיעוד לנעשה במקום במאתיים השנים הבאות. במאה ה-16 ובמאה ה-17 שימשה סיגירייה כמוצב של ממלכת קאנדי.
ב-1831 "גילה" את המקום קצין בריטי שעבר בסמוך בדרכו לפולונארווה. חפירות ארכאולוגיות החלו בשנות ה-90 של המאה ה-19, אך התעצמו רק במחצית השנייה של המאה ה-20. ב-1982 הוכרזה סיגירייה כאתר מורשת עולמית.
![[node:title]](/sites/default/files/styles/640x320/public/default_images/default_0.JPG.webp?itok=aqV9zhFR)
הוספת תגובה חדשה