לאחר קרב קסרוס ב-1852 שבו הובס חואן מנואל דה רוסאס, שהיה שליט ארגנטינה בפועל, הפכו נכסיו הנרחבים בצפון בואנוס איירס לאדמות ציבוריות, ובשנת 1862 נחקקה תקנה עירונית שקבעה שרוב הקרקעות ישמשו להקמת פארק עירוני. ביוזמת חבר הקונגרס ויסנטה פידל לופס (Vicente Fidel López) והנשיא דומינגו פאוסטינו סרמיינטו, החלו עבודות בשנת 1874 על "Parque Tres de Febrero" (פארק 3 בפברואר), שנקרא לכבוד 3 בפברואר 1852, תאריך תבוסתו של המושל רוסאס, שסרמיינטו היה בין מתנגדיו.

הפארק תוכנן על ידי יורדן צ'סלב ויסוצקי (Jordán Czeslaw Wysocki), מתכנן ערים ממוצא פולני, וחוליו דורמל (Julio Dormal), אדריכל ממוצא בלגי, ונחנך ב-11 בנובמבר 1875. הצמיחה הכלכלית הדרמטית של בואנוס איירס סייעה לאחר מכן להביא לשילובו במרקם העירוני בשנת 1888, אז מונה קרלוס תאיס (Carlos Thays), מתכנן ערים ממוצא צרפתי להרחיב ולייפות את הפארק עוד יותר, בין 1892 ל-1912. תאיס עיצב את גן החיות, את הגנים הבוטניים, את כיכר איטליה הסמוכה ואת גן הוורדים.

הפטיו האנדלוסי והאנדרטה למגנה קרטה ולארבעת האזורים בארגנטינה (מכונה "מונומנט הספרדים") נוספו ב-1927, הוולודרום העירוני ב-1951 ופלנטריום גלילאו גליליי ב-1966. הארכיטקטורה המודרניסטית שלו היא ייחודית בעיר: כדור הנתמך על ידי שלוש קשתות. יעד טיול פופולרי לסיורים לימודיים עבור תלמידי בתי ספר. כוכבי הלכת ותופעות אסטרונומיות אחרות מוקרנים על הכיפה בפנים.

בית הקפה בסגנון התקופה האדוארדית שפעל בפארק הפך למוזיאון אדוארדו סיבורי (Museo de Artes Plásticas Eduardo Sívori) ב-1966.