לוח תקופות היסטוריות של נאפולי -337 – -27   הרפובליקה הרומית -27 – 395   האימפריה הרומית 395 – 476   האימפריה הרומית המערבית 476–493   ממלכת אודואקר 493–536   ממלכת האוסטרוגותים 536–543   האימפריה הביזנטית 543–552   ממלכת האוסטרוגותים 552–568   האימפריה הביזנטית 568–1139   דוכסות נאפולי 1139–1194   ממלכת סיציליה הנורמנית 1194–1266   האימפריה הרומית הקדושה 1266–1442   ממלכת נאפולי 1442–1501   כתר אראגון 1501–1504   ממלכת צרפת 1504–1647   ספרד ההבסבורגית 1647   הרפובליקה הנאפוליטנית 1647–1707   ספרד ההבסבורגית 1707–1735   אוסטריה ההבסבורגית 1735–1799   ספרד הבורבונית 1799   הרפובליקה הפארתנופאית 1799–1806   ספרד הבורבונית 1806–1815   הקיסרות הצרפתית 1815–1816   ספרד הבורבונית 1816–1861   ממלכת שתי הסיציליות 1861–1922   ממלכת איטליה 1922–1943   איטליה הפשיסטית 1943   גרמניה הנאצית 1943–היום   הרפובליקה האיטלקית המוצא היווני והפריחה הרומאית

בני אדם יישבו את נאפולי כבר מהתקופה הנאוליתית, אך ההתיישבות המשמעותית הראשונה במקום אירעה באלף ה-2 לפנה"ס, אז קבעו כאן את מושבם מהגרים יוונים. המתיישבים היוונים הראשונים, אשר מוצאם היה כנראה מהאי רודוס, הקימו במאה ה-9 לפנה"ס נמל מסחר קטן במקום בו יושב היום קאסטל דל'אובו.[1] במאות ה-8 וה-7 לפנה"ס ההתיישבות התרחבה, ולבסוף במאה ה-6 לפנה"ס הוקמה העיר נֵאָפּוֹלִיס (ביוונית: Νεάπολις, "העיר החדשה", לעומת עיר הנמל הישנה) על מישור קרקע בקרבת החוף. העיר הפכה במהרה לאחת החשובות והבולטות בדרום איטליה, כמו גם אחת המושבות היווניות הגדולות ביוון הגדולה.[2]

במאה ה-5 לפנה"ס שגשגה נאפולי והתרחבה במהירות תחת השפעה של עיר המדינה היוונית סירקוזה רבת העוצמה. שכנה נוספת אשר תרמה לעלייתה של נאפולי היא רומא. נאפולי, באותן השנים כבר מרכז סחר חשוב, קיבלה הצעה מהרומאים להצטרף לברית נגד הסאמניטים. נאפולי סרבה, ורומא התקיפה וכבשה אותה. למרות זאת רומא לא ספחה את העיר לחלוטין, אלא הכריחה אותה לחתום על אותו חוזה ברית שהוצע לה מראש, שהפך אותה למרכז צבאי ימי חשוב עבור רומא, אבל השאיר את עצמאותה בעינה. נאופוליס עמדה לצידה של הרפובליקה הרומית המתעצמת במלחמות הפוניות כנגד קרתגו, וחניבעל אף ניסה ונכשל לכובשה. תהליך הטמעתה של נאופוליס באימפריה הוסיף להתקדם, ובמאה הרביעית לפנה"ס זכו תושבי נאפולי לאזרחות רומאית,ובכך העיר הפכה בעצם לעיר מין המניין ברפובליקה. [2][3]

 הוילה של ודיוס פוליו, חבר אישי של הקיסר אוגוסטוס היושבת על גבעה מדרום לנאפולי. אחוזות מפוארות מעין אלו הוקמו על ידי הרומאים בכל רחבי מפרץ נאפולי, אשר הפך עם נאפולי במרכזו למרכז של תרבות ונופש עבור האליטה המקומית.

תחת הפיכתה של נאפולי לעיר רומאית, כיבדו הרומאים את העיר כדוגמה ומופת לתרבות הלנסטית גבוהה. במהלך התקופה הרומאית שמרו תושביה המקוריים של נאפולי על השפה ומנהגיהם היווניים, במקביל להתרחבותה של העיר בשפע של וילות אלגנטיות, אמות מים, בתי מרחץ, אמפיתיאטרון, מקדש מפואר לכבודו של דיסקורסי ודרכים סלולות אשר קישרו אותה לרומא הבירה.[2][3] באותן השנים קיסרים רומאיים רבים, כמו קלאודיוס וטיבריוס,[4] נהגו לבקר בנאפולי ולשהות בסביבתה, והמשורר הלאומי הרומאי ורגיליוס גדל והתחנך בעיר וסביבתה.[5] ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון ציין שנאפולי נתפסה באותה התקופה כמקום מפלט נעים ושליו לעומת רומא הגדולה והמסואבת:

בסיכומו של דבר נאפולי הפכה בתקופה הרומאית למרכז של תרבות והשכלה, כאשר מתנופת הפיתוח שעברה על העיר נהנו גם יישובים רומאיים סמוכים כמו אופלונטיס, הרקולנאום ופומפיי. דבר לא הכין את האזור לאסון התפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79. ההר עיטר במשך שנים את נופי מפרץ נאפולי ותושבי האזור סירבו לראות בהתפרצותו תרחיש מעשי, דבר אשר בא לידי ביטוי בווילות הרבות שהוקמו למרגלותיו. פומפיי החרבה מהווה היום מעין שימור של העיר הרומאית בת התקופה, ובמידה מסוימת יכולה להעיד על דומתה נאפולי של אותן השנים.[3]

בשלהי התקופה הרומאית, במאה ה-4 לספירה, הנצרות לא פסחה על נאפולי וקבעה בה יתד בין השאר על ידי הטפות של השליחים פטרוס ופאולוס.[6] מאוחר יותר פעל בעיר הבישוף ינואריוס בן העיר שהוצא להורג בשנת 305 עקב הטפתו לנצרות, ומאז נחשב למרטיר ומוכר בתור הקדוש מגן של נאפולי.[7] תבוסתה של רומא לשבטים הגרמאניים בישרה את סוף התקופה הרומאית בעיר ותחילתו של עידן אנרכי. לאחר עלייתו לשלטון של אודואקר, הקיסר הברברי הראשון ברומא, יצא הקיסר הרומאי האחרון רומולוס אוגוסטולוס לגלות בנאפולי.[3]

דוכסות עצמאית

לאחר ירידתה מהבמה של האימפריה הרומית המערבית עברה נאפולי לשליטתם של האוסטרוגותים הגרמאניים. תקווה חדשה הגיחה בשנת 536, עת כבש המצביא הביזנטי הידוע בליסאריוס את העיר והשיב אותה לשלטון רומאי, הפעם רומאי מזרחי תחת כנפיה של קונסטנטינופול.[8] בשנים הבאות עברה העיר מצד לצד כאשר בשנת 543 המלך האוסטרוגותי טוטילה השיב את השליטה הגרמאנית לעיר ובשנת 552 הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון השיב את נאפולי לשליטה בינזטית. ברקע המאבקים על השליטה בדרום איטליה ייסדו אצילים מקומיים בשנת 661 את דוכסות נאפולי והחלו בקיום שלטון עצמאי אשר הקפיד לשמור על מרחק הן מקונסטנטינופול הן מרומא. נאפולי המשיכה לשמור אמונים מסוימים לביזנטים עד לשנת 763, אז דוכס נאפולי נכנס תחת מרות האפיפיור ברומא.[9]

על אף שמירת הזיקה לרומא, במאה ה-9 ביססה כבר נאפולי את מעמדה ונהנתה מעצמאות מדינית מוחלטת. עם זאת, מצב זה לא ארך זמן רב ובשלוש מאות השנים הבאות ניהלה שורה של מאבקים על ריבונותה, כשהיא מנסה לתמרן בין תמיכה בכוחות חיצוניים מצד אחד לבין שמירה על עמדה עצמאית מהצד השני. תחילה קמו על העיר הלומברדים, כוח עולה בדרום איטליה. כנגדם נאפולי השכילה לכרות ברית עם הסרצנים המוסלמים, אשר באו לעזרתם. מנגד, בשנות ה-50 של המאה ה-9 צבא ערבי מוסלמי מסיציליה פשט על העיר ובזז אותה. לאחר הכיבוש המוסלמי תפסו הלומברדים את השליטה בעיר לתקופה קצרה.[9]

במאה ה-11 דוכסי העיר החלו לשכור את שירותיהם של שכירי חרב נורמנים מממלכת סיציליה השכנה אשר ניהלו מלחמה בלומברדים עבור נאפולי. הברית בין נאפולי לנורמנים נראתה תחילה מבטיחה עם נפילתן של שורה של נסיכויות שונות, חלקן יריבות וותיקות של נאפולי, תחת השלטון נורמני. לבסוף, בשנת 1137, זכתה העיר בגורל דומה ואיבדה את עצמאותה גם היא. הדוכס נאלץ להיכנע בפני השליט הנורמני רוג'רו השני, אשר הכריז על עצמו כמלך סיציליה שבע שנים מאוחר יותר.[9][10]

מאבקי השליטה בשיא ימי הביניים

לאחר שאיבדה את עצמאותה, תקופת שיא ימי הביניים בנאפולי אופיינה בחוסר יציבות פוליטית מתמשך. במאה ה-12 נפלה ממלכת סיציליה למאבק ירושה בין המלך טנקרד, בן לא-חוקי לשושלת הנורמנית, לבין המלך הגרמני היינריך השישי, אשר טען לזכותו על סיציליה עקב נישואיו לקונסטנצה, אחת מבנותיו של מלך סיציליה אשר מת זה מכבר. טנקרד תפס את השלטון אך בשנת 1191 היינריך פלש לתחומי הממלכה וכבש את רוב ערי דרום איטליה. נאפולי הצליחה להחזיק חודשים ספורים תחת מצור עד שנפלה וטנקרד נאסר בקאסטל דל'אובו. בשנת 1194 השלים היינריך את כיבוש ממלכת סיציליה וסילוק הנורמנים מאיטליה. בכך באה הממלכה הדרומית תחת שלטונו של בית הוהנשטאופן הגרמני עם זיקה חזקה לאימפריה הרומית הקדושה.[10][11]

במטרה לחדש את ימיה של נאפולי כמרכז אינטלקטואלי כפי שהייתה בתקופה הרומית, בשנת 1224 ייסד הקיסר פרידריך השני אוניברסיטה חשובה בעיר, אחת הוותיקות באירופה.[12] בשנת 1262, מאבקים בין האימפריה הרומית הקדושה לאפיפיור אינוקנטיוס הרביעי הביאו להכתרתו של שארל הראשון הצרפתי כמלך נאפולי וסיציליה על ידי האפיפיור. בברכת האפיפיור, שארל הראשון הכריע בקרב את מנפרד, בנו של פרידריך השני, ותפס את השלטון.[13] הוא העביר את בירת הממלכה מפלרמו שבסיציליה לנאפולי עצמה, וקבע את מקום מושבו בקאסטל נואובו, טירה גדולה אותה הקים בעיר.[14] שארל, אשר רכש עניין רב באדריכלות ורצה בבנייתה מחדש של נאפולי כעיר בירה מלכותית, העסיק אדריכלים צרפתיים רבים אשר תחת חסותו אחראיים לרבות מהדוגמאות לאדריכלות גותית בעיר,[15] כולל קתדרלת נאפולי.[16] שלוות שלטונו של שארל הופרה לבסוף בשנת 1282 עם פריצתו של מרד בסיציליה, פעם מרכז הכובד של הממלכה. המרד, בהובלתם של גואלפים סיציליאניים, הביא לפרישתה של סיציליה מהממלכה והפיכתה לממלכה תחת כתר אראגון, כאשר השטח הנותר אורגן מחדש בתור ממלכת נאפולי. עימותים בין שתי הממלכות נמשכו אל תוך המאה ה-14 עד שבשנת 1302 נחתם הסכם שלום בין הצדדים כאשר האפיפיור בוניפקיוס השמיני הכיר במלכותו של פדריקו השני על סיציליה ושל שארל השני על נאפולי.[11][17]

 נאפולי בשלהי ימי הביניים בציור של פרנצ'סקו רוסלי משנת 1472. ניתן להבחין ברציפי הנמל, המגדלור הישן של העיר (בעומק הים משמאל) ומצודת סנט'אלמו המאיימת שעל קו החוף (מימין למגדלור); בגבעות המעטרות את העיר ומצודת דל'אובו הצופה אל העיר; ואת רחובות העיר הצפופים עליהן מתנשאים מבני ציבור שונים כמו קתדרלת נאפולי. הציור מציג את חניית הצי של אלפונסו החמישי, מלך אראגון בנמל לאחר כיבוש העיר ושילובה בכתר אראגון. מעבר העיר לשלטון אראגון סיים מאות שנות ריבונות נאפוליטנית, גם אם לא רצופות.בין רנסאנס למהפכה אוכלוסיית נאפולי לאורך ההיסטוריה 800[18] 50,000 1000[18] 30,000 1300[18] 60,000 1500[19] 114,000 1600[19] 224,000 1700[19] 207,000 1861[20] 484,026 1881[20] 535,206 1901[20] 621,213 1921[20] 859,629 1936[20] 865,913 1950[21] 1,498,000 1960[21] 1,758,000 1970[21] 2,000,000 1980[21] 2,186,000 1990[21] 2,208,000 2000[21] 2,232,000 2010[21] 2,216,000 2019[21] 2,192,000

על אף שנאפולי איבדה את שליטתה בסיציליה לטובת אראגון, מעמדה כמרכז מסחרי חשוב נשמר. היא משכה אליה סוחרים רבים מג'נובה ובנקאים מטוסקנה, לצד אומנים בולטים בני הרנסאנס כמו ג'ובאני בוקאצ'ו,[22] פרנצ'סקו פטרארקה[23] וג'וטו די בונדונה.[24] בשנת 1442 חלקה נאפולי גורל זהה לזה של סיציליה ונפלה גם היא תחת אראגון. אף על פי שקיעתה של נאפולי ככוח מדיני, היא המשיכה לגדול כמרכז כלכלי ותרבותי. הקשרים המתהדקים עם חצי האי האיברי היטיבו עם הכלכלה המקומית, וברקע זה פעלו בעיר אומנים רבים כמו אנטונלו דה מסינה.[25] עוצמתה של נאפולי באותה התקופה התבטאה בין השאר בביקורו החשוב בעיר של לורנצו דה מדיצ'י, שליט רפובליקת פירנצה העשירה, אותו פרדיננדו הראשון מלך נאפולי מטעם אראגון אירח בעיר ב-1480.[26] בין השנים 1501 ו-1503 מאבקים על השליטה בדרום איטליה הביאו למעברה של נאפולי תחילה לשלטון צרפתי ובהמשך לשלטון ספרדי. נאפולי השתלבה כעיר חשובה בספרד ההבסבורגית, אשר שלטה עליה באמצעות משנה למלך שישב בה.[27]

 ציור משנת 1656 של דומניקו גרג'יולו המציג את המגפה הקטלנית שפקדה את העיר באותה השנה.

תחת שלטון ספרד הפכה נאפולי לעיר בולטת בים התיכון, ובשנת 1600, עם 224,000 תושבים, היא הייתה לעיר השנייה בגודלה באירופה אחרי פריז (בה התגוררו באותה התקופה 245,000 תושבים).[19] בהתרשמות מגודלה ועוצמתה, סטנדל, מגדולי סופריה של צרפת, נהג לומר כי "יש רק שתי ערי בירה באירופה: פריז ונאפולי".[28] נאפולי המשיכה להוות מרכז תרבותי משמעותי בתקופת הבארוק, אז פעלו בה האומנים קאראווג'ו וברניני, הפילוסופים ג'ורדנו ברונו, תומאזו קמפנלה וג'אמבטיסטה ויקו. מנגד, באמצע המאה ה-17 חוותה העיר שורה של אירועים מסעירים. בשנת 1647 פרצה מהפכה בנאפולי כנגד השלטון הספרדי. המהפכה, אשר הונהגה על ידי הדייג מאזאניאלו, הביאה לעצמאות קצרת ימים ולהקמת הרפובליקה הנאפוליטנית.[29] המרד דוכא באכזריות וכעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1656, מגפה קטלנית הביאה למותם של מחצית מ-300,000 תושבי העיר.[30]

 ציור משנת 1799 של צייר לא ידוע המציג את המהפכה הרפובליקאית הפרו-צרפתית שפקדה את נאפולי באותה השנה. ניתן להבחין בדגלי הרפובליקה מתנופפים בפיאצה דל פלבשיטו כשברקע מצודת סנט'אלמו בגבעה הצופה אל העיר.

בשנת 1707 בא לקיצו השלטון הספרדי על נאפולי כתוצאה מתבוסתה של ספרד במלחמת הירושה הספרדית, והעיר עברה לשלטונו של קרל השישי האוסטרי. השלטון האוסטרי לא האריך ימים, וכעשרים שנים לאחר מכן, עקב מלחמת הירושה הפולנית, ספרד זכתה מחדש בשליטה בדרום איטליה, וממלכת נאפולי קיבלה עצמאות תחת אוניה פרסונלית עם ספרד הבורבונית. על כן, נאפולי נעשתה שוב לעיר בירה לדרום איטליה. את המאה ה-18 סיימה נאפולי כעיר רבת עוצמה הכוללת מגוון קיצוני של משכנות עוני ושכונות עשירות.[29][31]

הדי המהפכה הצרפתית הכו לבסוף גם בנאפולי. הצבא הצרפתי המהפכני פלש לאיטליה והתקרב לשערי נאפולי. פרננדו הראשון ואשתו מריה קרולינה, אשר אחותה מארי אנטואנט הוצאה להורג זה מכבר בצרפת, נמלטו על נפשם לפלרמו. העיר הידרדרה לאנרכיה והמעמדות הגבוהים שאהדו את הרעיונות המהפכניים והרפובליקאים, התקוממו בתמיכת הצבא הצרפתי, תפסו את השליטה בקאסטל סנט'אלמו, וייסדו בשנת 1799 רפובליקה קצרת ימים. חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מהפכת נגד של המעמדות הנמוכים בעיר בהשראה דתית ובהנהגה של קרדינל מקומי אשר השיב את העיר לשליטתו של המלך פרננדו הראשון.[32] המלך הוציא להורג והגלה שורה של מהפכנים פרו-צרפתיים שהשתתפו במרד וביסס את שלטונו מחדש.[33]

למרות נסיגת הצרפתים, שלטונו של המלך פרננדו הראשון לא האריך ימים ושבע שנים לאחר מכן חוותה נאפולי פלישה צרפתית נוספת, הפעם של הצבא הקיסרי מונהג על ידי נפוליאון. משפחת המלוכה נאלצה שוב להימלט לפלרמו ובשנת 1806 הכתיר נפוליאון את אחיו הבכור, ז'וזף בונפרטה, כמלך נאפולי וסיציליה. ירש אותו בתפקיד לאחר שנתיים הגנרל הצרפתי ז'ואקים מירא אשר נפוליאון הכתיר למלך על נאפולי. השלטון הצרפתי קצר השנים בנאפולי הביא עמו רפורמות חסרות תקדים. מירא החיל בעיר את קוד נפוליאון, ביטל את זכויות היתר של הכנסייה והאצולה והקים בתי ספר עבור האוכלוסייה הכללית.[34] לבסוף, בשנת 1815, עם מפלתו של נפוליאון, פרננדו הראשון שב לשלוט בארצו, אשר אורגנה מחדש בקונגרס וינה כממלכת שתי הסיציליות. נאפולי שבה להיות בירתה של מדינה ריבונית.[33]

נאפולי המודרנית  מבט על נאפולי והר הגעש וזוב מטירת קסטל סנט אלמו

בתקופה שלאחר המלחמות הנפולאוניות, מצולק משנות המהפכה, הקפיד המלך פרננדו הראשון על הנהגת ריאקציה במדינה ולדכא באכזריות רעיונות פרוגרסיביים ודרישות לרפורמות פוליטיות וכלכליות. על אף כוונותיו, רוחות של שינוי נישאו באוויר והניסיונות להחזיר את הגלגל לאחור לחלוטין כשלו. מעמד הבורגני הולך וגדל של משכילים ויזמים הוקסם מרעיונות הלאומיות והדמוקרטיזציה שהביאו איתם הצרפתים. על מנת לרצות את ההמון העניק פרננדו לנאפולי חוקה בשנת 1820, אשר להלכה הגבילה את שלטונו של המלך. במקביל, עקב הפחד ממהפכה עממית וחוסר האמון בעמו שלו, שכר פרננדו שכירי חרב שווייצריים אשר יבצרו את שלטונו. פרננדו הראשון מת בשנת 1825, 66 שנה לאחר שהוכתר למלוכה.[33]

בעשורים הבאים ניסו מלכי נאפולי מצד אחד לשמר את הסדר החברתי והפוליטי תוך התנגדות לאחדות איטליה ולדמוקרטיה, ומהצד השני להוביל מודרניזציה ותיעוש רבתי בארצם. כך למשל בשנת 1839 נחנך בעיר קו הרכבת נאפולי-פורטיצ'י, קו הרכבת הראשון באיטליה.[35] באותה השנה הרחובות הראשיים של נאפולי הוארו בגז וקו טלגרף קישר את העיר לפלרמו, העיר השנייה בחשיבותה בממלכה.[36] עמידתו של המלך פרננדו השני כנגד הלאומיות אשר כירסמה תחת הלגיטימיות של ממלכתו באה לידי ביטוי בדבריו כי "אני לא יודע מה משמעות המושג איטליה עצמאית, אני מבין רק את המושג נאפולי עצמאית". הוא נהג לומר כי "הממלכה שלי מתחילה במי הים ומסתיימת במי הקדושה" (מהים התיכון בדרום ועד למדינת האפיפיור בצפון).[33]

 ציור משנת 1860 המציג את כניסתתם לנאפולי של ג'וזפה גריבלדי והכוחות לאיחוד איטליה באותה השנה, בעיצומו של מסע האלף.

כאמור, לנוכח עליית הלאומיות האיטלקית ממלכת שתי הסיציליות נתפסה בתור מכשול ארכאי ומיושן העומד בפני איחודה של איטליה. בשנת 1860 הוביל הגנרל האיטלקי ג'וזפה גריבלדי את מסע האלף לנאפולי. צבא מתנדבים לאומני בהנהגת גריבלדי הביס את הכוחות של ממלכת שתי הסיציליות והביא את נאפולי תחת שלטון איטליה המאוחדת.[33][37] עם השלמת כיבוש העיר, הכוחות של גריבלדי לקחו 443.2 מיליון מטבעות זהב מהבנקים של הממלכה המפורקת, והעבירו אותו כתרומה לאוצר הלאומי האיטלקי.[38] כניסתה של נאפולי תחת כנפי איטליה המאוחדת הביאה למשבר כלכלי מתמשך. נאפולי, אשר הפכה מעיר בירה לעיר פריפריה, סבלה מגל עזיבה חסר תקדים. למרות זאת, לכל אורך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נאפולי הייתה עדיין לעיר הגדולה באיטליה עם כחצי מיליון תושבים בשנת 1881 ומעל 750,000 בשנת 1911. רק לקראת אמצע המאה ה-20 רומא ומילאנו עברו אותה במספר תושביהן.[20][39]

עקב האוכלוסייה הגדולה והצפופה, מערכת הביוב המיושנת ורמת התברואה הירודה סבלה העיר משיעור תמותה גבוה ומתפוצה רחבה של כולרה וטיפוס, כולל התפרצות מגפת כולרה קטלנית בשנת 1884. לנוכח המשבר השיקה ממשלת איטליה את "תוכנית השיקום" (risanamento). התוכנית כללה בנייה מחדש של מערכת הביוב, בניית שדרות רחבות ופתוחות ברחבי העיר ופינוי שכונות העוני שישבו סמוך לנמל. יישום התוכנית ארך זמן רב מהמתוכנן ונקלע לקשיים כלכליים ופוליטיים רבים, לרבות שחיתות רבה ובירוקרטיה נרחבת.[40][41][42][43]

 עקב הפצצות בעלות הברית, הקרבות ברחובות וההרס שהשאירו חיילי הורמאכט ביציאתם מהעיר, נאפולי סיימה את מלחמת העולם השנייה כעיר חרבה.

האופטימיות הזהירה של תוכנית השיקום, אשר נשאה פירות ותוצאות חיוביות על אף ההתמהמהות בהוצאתה אל הפועל, הגיעה אל קיצה במלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. תושבי העיר התגייסו במספרים גדולים לצבא האיטלקי, ושנה לאחר פרוץ המלחמה איטליה הצטרפה אליה לצד מדינות ההסכמה. אף על פי שנאפולי עצמה לא נפגעה ישירות מהמלחמה (למעט 16 הרוגים כתוצאה מהפצצת צפלין בעיר[44]), היות שקווי החזית היו רחוקים ממנה, אווירת נכאים רווחה בעיר. עם זאת, המלחמה היטיבה עם התעשייה המקומית, אשר צמחה עקב הצורך בייצור מגוון אמצעי לחימה עבור הצבא האיטלקי.[45] אף שתום המלחמה בשנת 1918 הביא התאוששות מסוימת, היא נבלמה תוך שנים ספורות עם פרוץ השפל הגדול אשר הקשה על העיר להמריא. במקביל, ברקע האכזבות מתוצאות המלחמה, עלה לשלטון בניטו מוסוליני אשר הנהיג בארץ כולה משטר פאשיסטי, אשר בנאפולי הביא לאווירה של אופטימיות והתחדשות. בדומה לשנות מלחמת העולם הראשונה, גם הפעם התעצמות הצבא האיטלקי סייעה לתעשייה המקומית אשר הפכה את העיר למרכז ייצור של נשק ותחמושת.[45] בנוסף, המשטר חנך בעיר רכבת תחתית, הראשונה באיטליה;[46] וארגן בנאפולי בשנת 1937 תערוכה מפוארת על מנת לחגוג את הניצחון במלחמה על אתיופיה.[47]

בשנת 1940 הוביל מוסוליני את ארצו אל מלחמת העולם השנייה, הפעם לצד מדינות הציר. בדומה למלחמת העולם הראשונה סבלה העיר מגיוס המוני של תושביה.[48] אך בניגוד למלחמה הקודמת, הפעם הייתה העיר חלק ממעגל הלחימה. עקב מיקומה הדרומי והנמל החשוב שלה, נאפולי הייתה לעיר האיטלקית המופצצת ביותר במהלך המלחמה, דבר שעלה לעיר באלפי הרוגים.[49] בשנת 1943, לאחר נפילת המשטר הפאשיסטי, כוחות גרמניים תפסו את העיר. נאפולי הייתה לעיר האיטלקית הראשונה שהתקוממה כנגד השלטון הגרמני, וב-1 באוקטובר אותה השנה כוחות בריטיים ואמריקנים השלימו את שחרור העיר.[50][51] ההפצצות לאורך שנות המלחמה, הקרבות בתחומיה וההרס שהשאירו הכוחות הגרמניים הנסוגים המיטו חורבן על נאפולי.

לאחר משברים כלכליים ותברואתיים רבים ושתי מלחמות עולם, סיימה נאפולי מאה שנים מדממות בסימן שקיעה. במטרה לשנות את המגמה, הקימה ממשלת איטליה את "הקרן למען הדרום" (Cassa per il Mezzogiorn) אשר הזרימה בין השנים 1950 ל-1984 כספים רבים לנאפולי כמו גם לשאר דרום איטליה. ההשקעה הממשלתית סייעה להתאוששות הכלכלה כמו גם בבנייה מחדש ובשחזור של חלקים רבים מהעיר שניזוקו במלחמה.[52] עם זאת, שיעור האבטלה המשיך להיות גבוה, ואף נשאר כזה גם אל תוך ראשית המאה ה-21.[53] במקביל לאבטלה סבלה נאפולי מפעילות ענפה של קבוצות מאפיה מקומית,[54] שערוריות שחיתות,[55] והצטברות אשפה ברחובות אשר תוארה ככזאת אשר הובילה למצב חירום.[56] מנגד, בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה היבטים שונים בנאפולי חוו צמיחה דווקא. באותה התקופה העיר התרחבה והפכה למטרופולין רחב ידיים המתפרס על כל אזור מפרץ נאפולי.[45] בנוסף, התעשייה גדלה, במיוחד ענפי הפקת הפלדה וייצור כלי הרכב. בתוך כך הוקם בקרבת העיר מפעל גדול לייצור מכוניות של אלפא רומיאו.[45] בסיכמו של דבר על אף שנרשם שיפור בנושאים מסוימים בכלכלת העיר, המשבר הכלכלי העולמי בתחילת שנות האלפיים הוסיף לקשייה ואתגריה של נאפולי.[57]