דיודורוס סיקולוס מזכיר את דוגה כבר בסוף המאה ה-4 לפנה"ס, ולפי ממצאים ארכאולוגים בנקרופוליס שנתגלו בצפון האתר, היא נוסדה לפני המאה ה-5 לפנה"ס. כאשר המלך הנומידי מסיניסה כבש את האזור, הוא הפך את העיר לאחת מבירותיו. העיר שגשגה בתקופת יורשיו, ופיתחה תרבות פונית-לובית. כאשר יוליוס קיסר הביס את יובה הראשון, מלך נומידיה בקרב טפסוס בשנת 46 לפנה"ס, הוא סיפח את מזרח נומידיה לפרובינקיה אפריקה נובה ודוגה הפכה לעיר רומית. החל הימי אוגוסטוס ועד סוף המאה ה-1 התגוררו בעיר שתי קבוצות אוכלוסייה נבדלות זו מזו, האוכלוסייה המקומית אשר חייתה לפי המערכת המסורתית המקומית, והאוכלוסייה הרומית שהייתה כפופה לקולוניה של קרתגו וחייתה בהתאם לאורח החיים הרומי. מחד שמרה העיר על המתאר העירוני הנומידי, אך בה בעת הוקמו בה מבנים מונומנטליים רומיים. אף שהעיר הייתה קטנה, אפילו במושגי הזמן, ואוכלוסייתה לא חרגה מעולם מכ-5,000 תושבים, היא שגשגה בשל העורף החקלאי הפורה שלה, במיוחד במהלך המאה ה-2 וה-3. עם זאת, דוגה לא נחשבה לעיר חשובה, ואף ששגשגה והוקמו בה מבני ציבור מרשימים, היא נותרה בגדר עיר שוק שולית. בשנת 205 הוענק לדוגה מעמד של מוניקיפיום, וב-261 זכתה למעמדה של קולוניה, המעמד הגבוה ביותר ליישוב מסוגה. באותה עת הייתה למקום מושבו של בישוף והמשיכה ושגשגה גם במהלך המאה ה-4. במאה ה-5 החלה העיר לשקוע, ובתקופה הביזנטית, בין השנים 533–698, הייתה יישוב שולי. בתקופה זו הוקמה חומה סביב הפורום ומקדש סטורנוס, יונו ומינרווה הסמוך. בתקופה המוסלמית המשיך והתקיים יישוב כלשהו באתר, ואף הוקם בו מסגד פשוט במאה ה-14, אך המידע על דוגה מתקופה זו מועט.