סידי בו-סעיד

סידי בו סעיד בשנת 1889בעת העתיקה

למיקום של סידי בו סעיד הייתה חשיבות עוד בקרב בני הקרתגו, שניצלו את יתרונותיו של הצוק עליו מוצב הכפר כצופה אל הים ובעל גובה רב. המקום המשיך להיות בעל משמעות גם בעת השלטון הרומי בתוניסיה. לוח פסיפס בגודל של שישה על חמישה מטרים אשר נמצא בחפירות ארכאולוגיות בכפר מעיד על מבצר רומי עתיק ששכן בתחומי הכפר.

במאה ה-11 נבחר הכפר על ידי שושלת מוראביטון, ששלטה באזור, כמיקום העיקרי לריכוז ההגנה על תוניסיה, זאת משום גובהו והיכולת לצפות ממנו אל עצמים הקרבים אל החוף. המוראביטוניים בנו על הגבעה צריחים ששימשו לירי חצי אש, ומכאן נגזר שמה באותה העת: ג'בל אל מנאר ("הר האש").

הח'ליף המוסלמי אבו סעיד ח'אלף אבן יחיא אל-תמימי אל-בג'י, הידוע יותר בכינויו 'סידי בו סעיד', חי כל חייו בעיר תוניס, אך לקראת סוף חייו עבר להתגורר על הגבעה כדי לעמוד על המשמר למקרה של פלישות וכן כדי ללמד את תורת הסופיות. על כן, זכה הכפר להיקרא על שמו "סידי בו סעיד". הוא נפטר בשנת 1231 ונקבר סמוך לביתו בכפר. הזאווייה הידועה שנמצאת במקום, שהיא כיום מוזיאון, הייתה למבנה הראשון מתוך מספר מבנים שייקראו על שמו.

המאה ה-17 עד ה-19

במאה ה-17 כבר אופיין הכפר בסגנון אדריכלי שונה מזה של תוניס או קרתגו, וקסמו שבה את ליבן של משפחות בורגניות תוניסאיות, כמו גם את המשפחה החוסינית אשר בנתה שם בתי מגורים מפוארים בסגנון ערבי-מוסלמי, בהם הדאר תאמר והדאר אל-אסרם, שניהם מבנים לשימור הנמצאים בכפר עד היום[1].

בשנת 1893 הפך המקום באופן רשמי לכפר העומד בפני עצמו, וקיבל את השם "סידי בו סעיד", על שם הח'ליף. ב-28 באוגוסט 1915 החליט הצייר הצרפתי רודולף ד'אלנג'ר (אנ'), בהסכמה של השלטון הצרפתי הקולוניאלי, לצבוע את כל בתי העיירה בלבן פרט לחלונות והגדרות, אותם ייצבע בכחול[2]. מאז שמר הכפר על מראהו הייחודי שלא קיים בשום מקום אחר בעולם.

הכפר כיום

סידי בו סעיד נחשב כחלק מקרתגו, ועל כן כשזו הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית גם סידי בו סעיד הוכרז על רחובותיו כאתר מורשת עולמי ובפרט אתר תיירות עולמי. עם זאת, בהכרזה של אונסק"ו הוזכר הכפר לרעה במובן אחד: תהליך העיור המתפתח שלו, הכולל בניית קווי טלפון, חשמל ותשתיות, מפריע לנוף האותנטי של המקום ופוגם בטבעיות שלו.

ב-12 בינואר 2013 נשרף כמעט לחלוטין המאוזוליאום הגדול של הכפר, כאשר החשד העיקרי נפל על קבוצת טרור סלפית[3]. עם זאת, הוא חזר לשימוש גם כמוזיאון לאחר פעולות שיקום ושיפוץ נרחב[4].

"מבט אל הסמטה" מאת אוגוסט מאקה. הציור, מתאר את סמטאותיו הפתלתלות והצבעוניות

^ Jacques Revault, Palais et résidences d'été de la région de Tunis, XVIe-XIXe siècles, Editions du Centre national de la recherche scientifique, 1974, עמ' 442, ISBN 978-2-222-01622-9. (בצרפתית) ^ Paul Sebag, TUNIS HISTOIRE D'UNE VILLE, Editions L'Harmattan, 1998-01-01, עמ' 454, ISBN 978-2-296-36351-9. (בצרפתית) ^ Le mausolée de Sidi Bousaid totalement incendié, tuniscope.com, ‏1612613809 (באנגלית אמריקאית) ^ ridha, Tunisie-Patrimoine: Le mausolée de Sidi Bou Said sera ré-ouvert lundi à l’occasion du nouvel an de l’hégire, Kapitalis, le portail d'informations sur la Tunisie et le Maghreb Arabe (ב־)