ערך מורחב – היסטוריה של תוניסיה
ימי קדם   ראו גם – קרתגו, פיניקים

ההשערה הרווחת כיום היא שהחקלאות באפריקה, ועמה גם הציוויליזציות, הגיעה ראשית מהדלתא של הנילוס אל אזור הסהר הפורה בסביבות שנת 5000 לפני הספירה ואל ארצות המגרב בסביבות 4000 לפני הספירה. מרכז תוניסיה, אזור פורה לחקלאות, היה ככל הנראה המקור לאבותיהם של שבטי הברברים של ימינו.

בימי קדם האמונה המרכזית נטתה לשייך את אזור זה של אפריקה לשני שבטים מרכזיים, גאטולים ולובים, שנדדו ברחבי היבשת. ההיסטוריון הרומאי גאיוס סאלוסטיוס קריספוס העביר את האמונה הרומאית לכתב כאשר סבר כי הרקולס הרומי (הגרסה הרומאית לדמות היוונית) מת בספרד, והחיילים שנותרו מצבאו עברו דרך מצר גיברלטר ויישבו את הארץ שהייתה לכאורה שוממת. כך על פי האמונה הרומאית הגיעו התושבים הראשונים אל פרס (לימים איראן המודרנית) וקיבלו את הכינוי "נומידים", בעוד שבצפון אפריקה, ובכללה תוניסיה, המתיישבים זכו לכינוי "מור"[1].

לימים התקבלה הגישה כי אכן היו שבטים "נומידים" ושבטי "מור", אך אלה לא היו צאצאי צבאו של הרקולס כפי שהאמינו הרומאים, אלא קהילות חקלאיות שונות לאורך הרי האטלס שהיוו את אבותיהם הקדומים של הברברים. המשמעות המתורגמת של "נומידים" היא נוודים, משום שככל הנראה היו אלה שבטים נודדים ברחבי האזור[2][3][4].

קרתגו   ערכים מורחבים – קרתגו, קרתגו (עיר)
 עתיקות בקרתגו. מעצמה דומיננטית במערב הים התיכון

התיעוד הראשון של תוניסיה והאזור שסובב אותה מעיד על יישוב ברברי מהמדבר ועד ביזרטה. על חופי תוניסיה שלטו כבר מהמאה ה-12 לפני הספירה הפיניקים, שהקימו בה את מחוזות ההגנה שלהם כמו ביזרטה ואוטיקה. במאה ה-9 לפנה"ס הוקמה המעצמה הפיניקית קרתגו שבירתה בעלת אותו השם. מתיישבי קרתגו הביאו את תרבותם ודתם מפיניקיה, לימים לבנון והאזורים הסמוכים לה, והנחילו אותה גם בקרב השבטים המקומיים[5].

לאחר סדרה של מלחמות ימיות עם ערי-מדינה יווניות מסיציליה, נותרה קרתגו המעצמה הדומיננטית ביותר במערב הים התיכון. אנשי קרתגו האמינו בערבוב של דתות ומנהגים מזרח תיכוניים, וסגדו לפנתיאון של אלים שכללו ביניהם גם אלילים כמו הבעל ותנית. מאפייניה של האחרונה, דמות נשית פשוטה עם לבוש ארוך, נמצאים במקדשים עתיקים רבים לאורך כל קו החוף של תוניסיה, לרבות האתר דוגה בו ניתן למצוא את תנית בפורמטים שונים, כמו פסלים, ציורי קיר, פסיפס ועוד.

במאה ה-2 לפנה"ס איימה רומא לכבוש את תוניסיה מידיי קרתגו, כפי שעשו במצרים. עם זאת, קרתגו לא וויתרו בקלות - הקרתגים נלחמו בעוז כנגד הכובש הרומי. אחד הקרבות הידועים של קרתגו נגד הרומאים התקיים בעת הפלישה הקרתגית לאיטליה בהובלת חניבעל במסגרת המלחמה הפונית השנייה, אז קרתגו כמעט ושחקו לחלוטין את הכוחות הרומאים. לאחר שהרומאים הבינו כי אין ביכולתם בשלב זה לכבוש את קרתגו, עם סיום המלחמה בשנת 202 לפנה"ס קרתגו קיבלה עסקה שהציעו לה הרומאים - במשך 50 השנים הבאות שימשה כעיר-מדינה בחסות האימפריה[6].

ההיסטוריון היווני אפיאנוס מאלכסנדריה היטיב לתאר את המבנה של העיר קרתגו כשסיפר על מהלכי המלחמה הפונית השלישית במקום:

בשנת 149 לפנה"ס החליטו הרומאים לנסות לכבוש בשנית את קרתגו, הפעם כחלק מהמלחמה הפונית השלישית. כעבור שלוש שנים של לחימה בלבד, בשנת 146 לפנה"ס, נכבשה סופית קרתגו על ידי האימפריה הרומית והמעצמה נפלה[8]. לאחר הכיבוש שינו הרומאים את שם האזור מקרתגו לאפריקה, וייסדו את פרובינקית אפריקה.

האימפריה הרומית   ערך מורחב – אפריקה (פרובינקיה רומית)

במהלך תקופת שלטון האימפריה הרומית, האזור בו שוכנת תוניסיה המודרנית נהנה מפיתוח עצום בכל המובנים. הכלכלה תפחה, רבות בזכות השלטון המבוסס: עם זאת, שגשוג האזור היה תלוי כמעט לחלוטין בחקלאות. על פי הערכות שונות, האזור של צפון תוניסיה המודרנית וטריפוליטניה (חלק מלוב המודרנית) ייצר מיליון טונות של דגנים מדי שנה, כאשר לא פחות מרבע מהם יוצאו לחלקי האימפריה השונים, לרוב לסיציליה ומצרים. החקלאות המשגשגת באזור כללה מלבד דגנים גם שעועית, תאנים, ענבים ופירות אחרים.

במהלך המאה ה-2 חל שינוי בייצור החקלאי בתוניסיה, כאשר שמן זית הפך מתחרה רציני לייצוא הדגנים. מלבד זאת, נהנה האזור של תוניסיה ממאפיינים טבעיים שונים שבהם חשקו הרומאים ולכן השקיעו בכלכלה המקומית, כמו גידול והסעה של חיות בר אקזוטיות, כמו גם תעשיית טקסטיל מכובדת, שיש, יין, עץ, כלי חרס וצמר.

בשלב מסוים החלה גם הנצרות לחלחל אל תוך האזור, וקיבלה תנופה כאשר האימפריה הרומית המירה את דתה לנצרות. אמנם, לא התקיימו קבוצות נוצריות דומיננטיות כמו במצרים שם התפתחה הנצרות הקופטית, ישנן עדויות לקהילות נוצריות בתוניסיה. הבולטת שבקבוצות אלה הייתה ה"דונאטיזם" - קהילה נוצרית ברברית אותה ייסד הבישוף דונאטוס מגנוס[9]. במהלך המאות החמישית והשישית פלשו הוונדלים הגרמאנים אל תוניסיה וכבשו אותה מידיי הרומאים, מעט לפני נפילת האימפריה ותחילת ימי הביניים. עם זאת, השלטון הוונדלי לא החזיק זמן רב והוחלף מהר למדי על ידי האימפריה הביזנטית בהובלת יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.

ימי הביניים   ראו גם – תוניסיה בימי הביניים, ימי הביניים, האימפריה המוסלמית מינרט המסגד הגדול של קירואן - המינרט העתיק בעולם.

השנה המדויקת לא ידועה עדיין להיסטוריונים, אך ההערכה אומרת כי באיזשהו שלב בין סוף המאה ה-7 ותחילת המאה ה-8 נכבש האזור של תוניסיה על ידי האימפריה המוסלמית. הכובשים הקימו בה את העיר המוסלמית הראשונה בצפון מערב אפריקה - קירואן. בשנת 670 נבנה בעיר מסגד עוקבה המכונה גם המסגד הגדול של קירואן[10]. זהו המסגד הראשון שנבנה במגרב ובו נמצא המינרט העתיק בעולם[11]. המסגד נחשב למופת ודוגמה לאדריכלות, אמנות וארכיטקטורה אסלאמית[12].

העיר תוניס נכבשה על ידי המוסלמים בשנת 695 אך השלטון היה קצר מועד, והיא נכבשה דה פקטו על ידי האימפריה הביזנטית בשנת 697, רשמית בשנת 698. המעבר מחברה ברברית נוצרית דוברת לטינית לאוכלוסייה מוסלמית דוברת ערבית ברובה ארך למעלה מ-400 שנות שליטה מוסלמית (התהליך המקביל במצרים ובסהר הפורה לקח 600 שנה). המעבר הביא להיעלמותן הסופית של הדת הנוצרית והשפה הלטינית מצפון אפריקה במאות ה-12 או ה-13. עם זאת, כמעט כל האוכלוסייה כבר קיבלה על עצמה את האסלאם במאה ה-9; רוב מוחלט של מוסלמים הושג במהלך המאה ה-10. חלק מהמעבר לאוכלוסייה מוסלמית נתמך בהגירה המונית של נוצרים, בעיקר מצפון תוניסיה, לארצות אירופה; רוב האליטה הנוצרית היגרה מתוניסיה כבר בשנת 698, עם הכיבוש הביזנטי, והתקבלה בברכה בסיציליה ובאיטליה על ידי השליטים הנורמנים, בעיקר במאות ה-11 וה-12. הנוצרים התוניסאים ראו באיטליה מקום ההגירה ההגיוני, שכן בין האזורים היה קשר היסטורי של למעלה מ-1200 שנה, שבהן נוצרו מחויבויות הדדיות לשלום הצד השני[13].

המושלים המוסלמים בתוניסיה הקימו את שושלת האע'לבים, שהתפרשה על פני תוניסיה, טריפוליטניה ומזרח אלג'יריה ("איפריקיה") בין השנים 800 עד 909[14]. תחת השלטון הערבי פרחה תוניסיה כמעצמה אזורית, כאשר נבנו בה תשתיות נרחבות שסיפקו לעיירות מים זורמים לשתייה ולחקלאות[15]. הפריחה התאפיינה גם בהבדלה כלכלית משאר האזורים, ובתוניסיה נוצרה שכבה עבה של תושבים מבוססים, שבנו ערי ארמונות כמו אל-עבאסייה ורקאדה[14].

לאחר שכבשו את קהיר וטריפולי, השושלת הפאטמית התקדמה לכיוון תוניס כדי לכבוש גם אותה, אך וויתרו לבסוף על הכיבוש בעקבות קרבות עם השושלת הזירידית (אנ') שהשתלטה על חלקים ממזרח אלג'יריה ועל תוניסיה[16]. תחת שלטון הזירידים המקומיים תוניסיה הצליחה לשגשג: החקלאות, התעשייה, המסחר וההשכלה הדתית-חילונית, כולן פרחו והשתכללו[17]. עם זאת, יורשיהם של מנהיגי הזירידים לא ידעו לנהל את הכלכלה התוניסאית, מה שהוביל לדעיכה של החקלאות והמסחר ובעקבות כך נוצר משבר פוליטי חמור[18].

בשלב מסוים הפכו הבנו הלאל לקבוצה השלטת העיקרית בתוניסיה, והשליטה הלא ממוסדת שלהם הביאה לירידה נוספת ברמת חייהם הכלכליים של אנשי הכפרים והערים כאחד. כתוצאה מכך, האזור עבר תהליך מהיר של עיור, בעיקר משום שכפריים הנדרסים כלכלית היגרו מהכפרים אל הערים לטובת התעשייה בתקווה לעתיד טוב יותר. ההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון כתב לימים על אותה תקופה של עיור בתוניסיה תחת שלטון הבנו הלאל, וסבר כי המדבור הגדול בתוניסיה הוא בחלקו תוצאה של מדיניות הפולשים לחרוש את האדמות, וכל מקום שבו הוקיעו את הצמחים הפך למדבר צחיח ושומם[19].

במאה ה-12 נכבשה תוניסיה על ידי כובשים אירופאים פעם נוספת, הפעם היו אלה הנורמנים שבאו מסיציליה, אך בשנת 1159 הם סולקו על ידי שליטי אל-מוואחידון הערביים. עם זאת, השלטון הקצר של הנורמים הותיר אחריו קבוצות נוצריות חדשות בתוניסיה, שנותרו שם עד המאה ה-14[20]. אף על פי שהשליטים החדשים היו מקורבים לח'ליף והביאו עושר למדינה, היישוב סער בעקבות התפרעויות ולחימה מתמשכת בין אנשי הערים לערבים וטורקים נודדים, חלקם נתיניו של הקדוש המוסלמי הארמני קרקוש. הקרבות הובילו לכיבושי שושלות בתוניסיה, כאשר כל שושלת שלטה בשטח לזמן קצר ובלחימה ממושכת נגד שאר השושלות[21].

במאה ה-16, סוף ימי הביניים באירופה, הייתה תוניסיה נתונה לאנרכיה: קבוצות פיראטיות התשלטו על חלקים מהאזור וקרבות התרחשו כל העת בין שושלות, פולשים, נוודים ומקומיים.

תוניסיה העות'מאנית  אורוץ' ברברוסה, הכובש של תוניסיה   ראו גם – האימפריה העות'מאנית

במאה ה-16 ניסו מספר אימפריות לכבוש את תוניסיה. בשלב מסוים הצליחו הספרדים לכבוש את צפון המדינה, אך בשנת 1534 הם נהדפו על ידי האימפריה העות'מאנית בפיקודו של ח'יר א-דין, אחיו הצעיר של אורוץ' ברברוסה, שהיה מנהיג הצי העות'מאני בזמן שלטונו של סולימאן המפואר. משנת 1534 התקדמו העות'מאנים דרומה מתוניס וכבשו חלקים נוספים של המדינה מידיי שבטים מקומיים, ובשנת 1574 כבשו את כל שטחה העכשווי של תוניסיה, אשר היה בשליטתם למעלה מ-230 שנה עד שהפסידו לאימפריה הקולוניאלית הצרפתית בשנת 1881.

בתחילה העות'מאנים הציבו את אורוץ' ברברוסה כראש השלטון הטורקי היושב באלג'יר, אולם עם הזמן הפכה תוניסיה למחוז אוטונומי, בשליטת חסות של ביי מקומי. תחת מושלייה הטורקיים זכתה תוניסיה לעצמאות מה, שלא הייתה נחלתם של טריטוריות נוספות בשליטת האימפריה, כגון יוון, מצרים, אלג'יריה או ארץ ישראל. שושלת הביי חוסיין הוקמה בשנת 1705 כשליטה המחוזית על תוניסיה, והחזיקה מעמד גם לאחר הקמת הרפובליקה עד לשנת 1957[22]. עם זאת, השלטון העות'מאני לא התחשב בעם התוניסאי המקומי; רוב המושלים היו בני האליטה הטורקית שניהלו את המחוז בשפתם והנחילו באופן לא רצוי את התרבות שלהם בתוניסיה.

תחת שלטון האימפריה העות'מאנית הייתה תוניסיה מוקד לקרבות בין האימפריה למעצמות האירופאיות - צרפת ואיטליה בעיקר. בשלב מסוים החלה תוניסיה לאבד משטחה, כאשר הצרפתים, הבלגים, האיטלקים, הבריטים והגרמנים, כולם ניסו לכבוש מידיי הטורקים שטחים בצפון אפריקה. תוניסיה העות'מאנית הלכה והתכווצה, כאשר ממזרח 'נגסו' האירופאים בטריפולי ובמערב בקונסטנטין. ככל שהתעצמו הקרבות בין העות'מאנים לאירופאים על השטח של צפון אפריקה, כך התדרדר המצב ההומניטרי בתוניסיה, שהוזנחה בצל המאבק המלחמתי. מלבד זאת, תוניסיה הייתה אף בעצמה שטח נחשק בקרב מדינות אירופה, שניסו לפלוש אליה פעמים רבות. אם המלחמה הבלתי-פוסקת לא הספיקה, הרי שגם מגיפות החלו להתפשט במדינה ובעקבות מצב סניטרי מזעזע ועוני רב המחלות פרצו, שגשגו והכו באוכלוסייה המקומית מספר רב של פעמים, בעיקר בחורפי השנים 1784–1785, 1796–1797 ו-1818–1820[23].

באמצע המאה ה-19 התוודעו שליטי תוניסיה למאמצים מתמשכים של גורמים טורקים שניסו להעביר רפורמה פוליטית וחברתית בבירה העות'מאנית. הביי של תוניס ראה זאת כדוגמה והעביר רפורמה כלכלית בנוסח דומה בתוניסיה, מה שייצב אותה כלכלית לזמן מה אך פער לה חוב חיצוני עצום[24]. עם השנים החוב הבינלאומי גדל, ואחת השותפות לנתינת ההלוואה הייתה צרפת. משום שלא נראה היה כי תוניסיה תחזיר את החוב בעתיד הנראה לעין, השתמשה בכך צרפת כעילה למסע כיבוש בתוניסיה בטענה כי כך היא תאלץ להחזיר את החובות בצורת מיסים.

תוניסיה הצרפתית   ערך מורחב – תוניסיה הצרפתית
 טנק בריטי עובר בתוניס, 8 במאי 1943

בעקבות החוב הגדול שצברה תוניסיה תחת שליטה עות'מאנית והעוני הקשה ששרר בה, הכריז השלטון המקומי על פשיטת רגל בשנת 1869. בשנת 1881, השתמשה צרפת בחובה של תוניסיה, יחד עם טענה לפלישה תוניסאית לשטחי אלג'יריה הצרפתית, כעילה למלחמה. הצבא הצרפתי נכנס דרך הגבול עם אלג'יריה עם צבא של למעלה מ-36,000 חיילים מצוידים בנשק חם, כבשו את תוניסיה ואילצו את הביי לחתום על כניעה בתוך ימים ספורים[25]. מעט אחר כך נחתם הסכם ברדו, אשר הפך את תוניסיה באופן רשמי למדינת חסות ובהמשך למושבה צרפתית, חרף התנגדותה המוצהרת של ההתיישבות האיטלקית בתוניסיה (אנ'). תחת הקולוניאליזם הצרפתי, השלטון היושב בפריז עודד הגירה של אירופאים לתוניסיה והקים בה יישובים המיועדים לצרפתים; ככל שחלפו השנים, כך גדל משמעותית מספר המהגרים המצרפתים לתוניסיה, מ-34,000 בשנת 1906 ל-144,000 בשנת 1945. זאת על אף נוכחותם של 105,000 איטלקים בתוניסיה, שהתנגדו במרץ לשלטון הצרפתי החדש[26].

במהלך התקופה הצרפתית נהנתה תוניסיה מצמיחה תרבותית וכלכלית עצומה, וכחלק מכך גם כמעט וסגרה את חובה החיצוני. השלטון הצרפתי השריש בתוניסיה מאפיינים רבים שנותרו עד היום, כשהבולטת שבהן היא השפה הצרפתית המדוברת בתוניסיה כשפה רשמית עד היום, לצד ערבית.

מנובמבר 1942 ועד מאי 1943, נכבשה תוניסיה על ידי גרמניה הנאצית וחזקתה הועברה למשטר וישי הצרפתי שפעל תחת הוראות הגרמנים. מסיבת היותה של תוניסיה בשליטה מוחלטת של צרפת, השואה שעברו יהודי תוניסיה הייתה מהגרועות שבמדינות אפריקה. במהלך המלחמה מפקד האס אס באזור, ולטר ראוף, לקח על עצמו את יישום הפתרון הסופי בתוניסיה, ובכך הביא למותם או גירושם של 50,800 יהודים, שהיוו יותר ממחצית האוכלוסייה היהודית במדינה. חלק מהיהודים הועברו לאירופה ברכבות ואוניות והגיעו אל מחנות כגון אושוויץ ודכאו, וחלקם נשלחו למחנות עבודה בתוניסיה שם הועבדו בפרך ולעיתים עד מוות.

לצד הפעולות כנגד יהודים שהתרחשו בה, בין השנים 1942 ל-1943 הייתה תוניסיה זירת קרבות בלתי פוסקת בין בעלות הברית לגרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. כחלק מהמערכה בצפון אפריקה סבלה תוניסיה מקרבות וכיבושים שהתחוללו בשטחה, בהם מבצע לפיד וקרב מדנין. לבסוף, ב-13 במאי 1943, מספרם הגדול והעליונות הצבאית של בעלות הברית הביאו לכניעתם של הכוחות הציר, ותוניסיה עברה לידיי בעלות הברית, שמאוחר יותר העבירו אותה לצרפת[27].

לאחר מלחמת העולם השנייה נמשך והתחזק המאבק לעצמאות לאומית בתוניסיה. האדם הבולט שהוביל את המאבק היה חביב בורגיבה, לעתיד נשיא המדינה. הוא הקים את מפלגת "נאו-דוסטור" וקידם את המחאות לסילוק השלטון הצרפתי החיצוני באופן לא-אלים. אולם היעדר התקדמות במאבק, החלה לפרוץ התנגדות אלימה לשלטון הצרפתי במהלך שנת 1954. המהפכנים התוניסאים הושפעו ממקביליהם באלג'יריה ובמרוקו, אף שלבסוף הייתה תוניסיה הראשונה לקבל עצמאות. לאחר מגעים נמרצים הצליחו חברי מפלגת נאו-דוסטור, ובראשם בורגיבה, להגיע לפשרה עם הצרפתים ואלה יצאו מהמדינה[28].

 הנשיא האוטוקרטי של תוניסיה בשנים 1987–2011, זין אל-עאבדין בן עליהרפובליקה התוניסאית   ערך מורחב – המהפכה בתוניסיה (1987)

תוניסיה השיגה את עצמאותה מצרפת ב-20 במרץ 1956[29], לאחר מאבק של התנגדות עממית כוללת כנגד הצרפתים. תוניסיה הוכרזה תחילה כמונרכיה כאשר בורגיבה הוא ראש הממשלה, אך בשנה שלאחר מכן הוא ביצע שינוי בשיטת המשטר והפך אותה לרפובליקה בנשיאותו[30]. עד היום נחגג יום העצמאות התוניסאי ב-20 במרץ[31].

בורגיבה הוביל קדמה כלכלית, חברתית ופוליטית במשטרו והבדיל את תוניסיה ממדינות ערביות אחרות שנשלטו בראשיתן על ידי בתי מלוכה. עם זאת, שיטת השלטון שנוסדה לא איפשרה אופוזיציה: מפלגת השלטון, "ניאו דוסטור", ומפלגת האופוזיציה הסוציאליסטית למעשה אוחדו למפלגה אחת, ולא נותרו מפלגות אופוזיציוניות. הדבר הוביל גם להשתקה של כלי תקשורת, והעיתונות והטלוויזיה התוניסאיות, שהיו רק בחיתוליהן, עברו צנזורה חדה בידיי השלטון. לאחר דיווח של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על מצב חופש הביטוי בתוניסיה, היטיב מגזין הגרדיאן לתאר את תוניסיה כ"אחת המדינות המודרניות אך המדכאות ביותר בעולם הערבי"[32].

בורגיבה, שהיה אבי האומה ובראשית ימיו בשלטון זכה לאהדה רחבה, הלך ואיבד את הערצת העם. בנובמבר 1987, ראש הממשלה באותו הזמן, זין אל-עאבדין בן עלי, ניצל את יחסי הציבור הירודים של בורגיבה בקרב העם כדי לבצע הפיכה. הוא הוביל מספר רופאים לטעון כי בורגיבה, שהיה מבוגר עד מאוד, אינו כשיר לתפקד כנשיא בגילו ושהוא אף לוקה בשיטיון (דמנציה). בעקבות הכרזת הרופאים התעורר גל עממי בקרב הציבור שדרש מבורגיבה להתפטר, ובהפיכה פוליטית שלא כללה אף שפיכות דמים יחידה, עלה בן עלי לשלטון כמחליפו של בורגיבה, בהתאם לחוקת תוניסיה.

עם עלייתו לשלטון החל בן עלי לחדד את השלטון האוטוקרטי שלו, ולצד פעולות כלכליות לטובת המדינה, הוא חוקק וקידם אלמנטים של משטר טוטליטרי: כחלק מפולחן האישיות שבנה לעצמו, הוא הכריז של יום עלייתו לשלטון, 7 בנובמבר, כחג לאומי; התקשורת במדינה הושתקה כמעט לחלוטין ועברה צנזורה בידיי השלטון; הפרלמנט הכיל רק מפלגה אחת והוא העומד בראשה ועוד. במהלך כהונתו הוא נבחר מחדש באופן עקבי עם רוב עצום מדי חמש שנים בבחירות מזויפות, בהן זכה בכל פעם ללמעלה מ-80% מהקולות, כאשר הבחירות המזויפות האחרונות התקיימו ב-25 באוקטובר 2009[33].

אף על פי שבן עלי יזם פעולות כלכליות שנועדו לפתח את תוניסיה ולהבדיל אותה משאר מדינות העולם הערבי, השחיתות והאינטרסים האישיים שלו, כמו גם חוסר ידע בניהול עשרות התיקים שבהם החזיק, הוביל לשפל כלכלי חד בתוניסיה, שהצית את המרד הראשוני בדרך למהמפכה התוניסאית.

המהפכה בתוניסיה   ערך מורחב – ההפיכה בתוניסיה (2011)

מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21 נפלה תוניסיה אל תוך משבר כלכלי חמור, שנבע ממספר פעולות בלתי אחראיות וחוקיות של השליט בן עלי. בין היתר, בן עלי ריכז בידיו סמכויות רבות כמו משרדי הכלכלה, התחבורה והביטחון, אף על פי שלא רכש ידע בנושא ולא ידע לנהל מערכות כה רבות; הוא ביצע עברות שחיתות רבות כמו לקיחת שוחד, מעילה בכספים ועוד; הוא הוציא לפועל פעולות רבות שהיו פזיזות ולא אחראיות בתחומי הסחר וניהול הכלכלה בצורה כושלת שהובילה לנפילת הדינר התוניסאי.

המצב הכלכלי הביא רבים לשפל כלכלי חסר תקדים, והעם התוניסאי החל לאבד את האמון במנהיגו. בנוסף, היעדר חופש ביטוי וזכויות אזרחיות בסיסיות נוצרה התמרמרות בעם כלפי שלטון בן עלי[34]. אדרבא, ככל שהמצב החמיר, העוינות בין השלטון והמשטרה לבין העם העמיקה. המהומות 'התפוצצו' עם הצתתו העצמית של מוחמד בועזיזי בשנת 2011[35][36][37]. לאחר שדוכן הירקות שלו נסגר על ידי המשטרה והוא הושפל בידיי שוטרת שסטרה לו מול עוברי אורח[34][36][38][39], הוא הצית את עצמו לעיני כל כאות מחאה, ומת מפצעיו כמה שבועות לאחר מכן[34]. רבים ראו בכך את הקש ששבר את גב הגמל, ויצאו למחות כנגד השלטון של בן עלי, אשר לטענתם דחק את בועזיזי, כמו צעירים רבים אחרים, להתאבדות כתוצאה מחוסר יכולת לקיים את תנאי החיים של עצמם. עד מהרה הצטרפו רבים בערים הגדולות למחאות, ובתגובה הפעילה המשטרה פעולות אלימות וחסרות תקדים כלפי אזרחים.

עד מהרה היו ההפגנות לגל התנגדות עממית למשטר בתוניסיה, הגדול מזה שלושה עשורים[40][41] והביאו לעשרות מקרי מוות ומאות פצועים, רובם כתוצאה מפעולה של המשטרה וכוחות הביטחון. בסופו של דבר גברו המפגינים על המשטרה, ומתוך חשש לחייו נמלט בן עלי מן המדינה והתפטר רשמית מתפקידו כנשיא ב-14 בינואר 2011[40][41]. לאחר הדחתו ובריחתו לערב הסעודית התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתוניסיה.

אחרי המהפכה

התקופה שלאחר המהפכה התאפיינה בחוסר יציבות פוליטי, אולם תוניסיה הצליחה להימנע מלגלוש לאנרכיה ולמלחמת אזרחים בדומה למדינות ערב אחרות שחוו את "האביב הערבי". במרץ 2012, הודיעה א-נהדה כי לא תהפוך את השריעה למקור החקיקה של החוקה החדשה ובכך שמרה על האופי החילוני של המדינה. עמדתה גרמה לזעם בקרב הגורמים האסלאמסטיים במדינה, אך היא אושרה בינואר 2014. במסגרת החוקה החדשה הוקמה אספה לאומית שבה 217 מושבים.

ב-26 באוקטובר 2014 נערכו הבחירות הפרלמנטריות בתוניסיה[42]. מפלגת נידא תוניס, מפלגה פוליטית חילונית, זכתה ברוב הקולות וקיבלה 86 מושבים[43]. אל המקום השני הגיעה מפלגת א-נהדה האסלאמיסטית, שזכתה בבחירות הראשונות במדינה אחרי מהפיכת 2011, וקיבלה 69 מנדטים. חודש אחר כך, ב-23 בנובמבר, נערכו גם בחירות דמוקרטיות לנשיאות המדינה, לראשונה בתולדות תוניסיה[44]. מאחר שאף מועמד לנשיאות לא גרף למעלה מ-50 אחוז מהקולות, נערך סיבוב מכריע בין שני המועמדים המובילים ב-28 בדצמבר[45]. מנהיג מפלגת נידא תוניס, מחמד אל-באג'י א-סבסי, זכה בנשיאות המדינה.

בנובמבר 2015, 32 חברי פרלמנט מטעם מפלגת המרכז השלטת הודיעו על פרישתם מהמפלגה והקמת סיעה חדשה, בעקבות האשמות קשות נגד נשיא המדינה. לטענתם הוא קידם מקורבים וקרובי משפחה בתוך מנגנוני המפלגה, פגע בהתנהלות הדמוקרטית של המנגנונים הפנים מפלגתיים ומשרת אינטרסים של בעלי הון[46].

בשנים אלו חוותה תוניסיה חיזוק למגמת הדמוקרטיזציה והליברליזציה החברתית שלה[47][48].

באוקטובר 2019, נערכו שוב בחירות לנשיאות המדינה, ולאחר שני סיבובי הצבעה נבחר הנשיא החדש קייס סעיד, שניצח את הנשיא המכהן אל-באג'י א-סבסי[49]. ביולי 2021, בעקבות הפגנות, פיטר הנשיא את ראש הממשלה הישאם משישי והקפיא את פעילות הפרלמנט[50].

ב-25 ביולי 2021, על רקע ההפגנות המתמשכות הנוגעות לתפקוד לקוי של הממשלה בנושא מגפת הקורונה בתוניסיה וחשד לשחיתות שלטונית, השעה הנשיא קייס סעיד את הפרלמנט ל-30 יום, פיטר את ראש הממשלה, ביטל את חסינות חברי הפרלמנט, ושמר לעצמו את הזכות לפטרם כרצונו[51][52][53][50]. רבים בעם התוניסאי הביעו חשש שצעדיו של סעיד יגררו את תוניסיה בחזרה למשטר סמכותני כפי שהיה בה עד 2011, ויבטלו את ההישגים השבריריים של מחאת האביב הערבי[54]. ב-29 בספטמבר מינה סעיד לראשות הממשלה את נג'אלה רמדאן, האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה, והגיעה לתפקיד ללא ניסיון פוליטי[51]. בפברואר 2022 פיזר גם את מועצת השיפוט העליונה בטענות לשחיתויות ברשות השופטת[55]. ביולי 2022 נקבע במשאל עם לכונן חוקה חדשה שקידם סעיד, לאחר שמשאל העם הוחרם על ידי האופוזיציה ופחות משליש מבעלי זכות ההצבעה השתתפו במשאל[56].