Red vial del Tahuantinsuyo

( מערכת הדרכים של האינקה )

מערכת הדרכים של האינקה (בקצ'ואה: Qhapaq Ñan, מילולית "הדרך המלכותית") הייתה מערכת התחבורה הנרחבת והמתקדמת ביותר באמריקה הדרומית בתקופה הפרה־קולומביאנית. אורכה הכולל היה קרוב ל־40,000 ק"מ של דרכים, ולהקמתה נדרשו זמן רב ומאמץ ניכר.

רשת הדרכים הורכבה מדרכים רשמיות שתוכננו בקפידה, נבנו, סומנו ותוחזקו; רוצפו במידת הצורך, עם מדרגות במורדות, גשרים ומבני עזר כגון קירות תמך ומערכת ניקוז. היא התבססה על שתי דרכים ראשיות שכיוונן צפון–דרום: האחת לאורך החוף, והשנייה והחשובה יותר בפנים הארץ על גב הרכס של הרי האנדים, משתיהן הסתעפו דרכי משנה רבות, וביניהן חיברו דרכי רוחב רבות. מבחינת ההיקף והמאמץ ההנדסי ניתן להשוות מערכת זאת לרשת הדרכים שנבנתה בתקופת האימפריה הרומית, אם כי מערכת הדרכים של האינקה נבנתה אלף שנים מאוחר יותר. מערכת הדרכים אפשרה העברת מידע, סחורות, חיילים ואנשים, ללא שימוש בגלגל (שאותו האינקה לא הכירו), בתוך אימפריית האינקה שהשתרעה על שטח בן 906,000 קילומטרים רבועים שבו חיו כ־10 מיליון איש בני עמים שונים.

כדי לנצל בצורה הטובה ביותר את הדרכים הוקמו לאורכן מבנים ...הצג את ההמשך

מערכת הדרכים של האינקה (בקצ'ואה: Qhapaq Ñan, מילולית "הדרך המלכותית") הייתה מערכת התחבורה הנרחבת והמתקדמת ביותר באמריקה הדרומית בתקופה הפרה־קולומביאנית. אורכה הכולל היה קרוב ל־40,000 ק"מ של דרכים, ולהקמתה נדרשו זמן רב ומאמץ ניכר.

רשת הדרכים הורכבה מדרכים רשמיות שתוכננו בקפידה, נבנו, סומנו ותוחזקו; רוצפו במידת הצורך, עם מדרגות במורדות, גשרים ומבני עזר כגון קירות תמך ומערכת ניקוז. היא התבססה על שתי דרכים ראשיות שכיוונן צפון–דרום: האחת לאורך החוף, והשנייה והחשובה יותר בפנים הארץ על גב הרכס של הרי האנדים, משתיהן הסתעפו דרכי משנה רבות, וביניהן חיברו דרכי רוחב רבות. מבחינת ההיקף והמאמץ ההנדסי ניתן להשוות מערכת זאת לרשת הדרכים שנבנתה בתקופת האימפריה הרומית, אם כי מערכת הדרכים של האינקה נבנתה אלף שנים מאוחר יותר. מערכת הדרכים אפשרה העברת מידע, סחורות, חיילים ואנשים, ללא שימוש בגלגל (שאותו האינקה לא הכירו), בתוך אימפריית האינקה שהשתרעה על שטח בן 906,000 קילומטרים רבועים שבו חיו כ־10 מיליון איש בני עמים שונים.

כדי לנצל בצורה הטובה ביותר את הדרכים הוקמו לאורכן מבנים במרווחים קבועים. במרחק קצר היו תחנות ממסר לצ'סקי, השליחים הרצים. במרווח הליכה של יום אחד, שימשו מבני טמפו כמחסנים שהכילו מזון ואספקה למשתמשים בדרך ולעדרי הלמות ששימשו בהמות המשא. לאורך הדרכים נמצאו מרכזים אדמיניסטרטיביים עם מחסנים, הנקראים קולקה, לחלוקה מחדש של סחורות. סמוך לגבולות אימפריית האינקה ובאזורים שזה עתה נכבשו נמצאו מבצרים המכונה פוקרה.

חלקים מרשת הדרכים נבנו על ידי תרבויות שקדמו לאימפריית האינקה, בעיקר תרבות וארי בצפון־מרכז פרו של ימינו של ותרבות הטיוונאקו בבוליביה. ב־2014 הכריז ארגון אונסק"ו על אתר מורשת עולמית בשם "קפק ניאן, מערכת דרכים באנדים". ויחד עם הארגון IUCN הם פועלים להגן על רשת הדרכים בשיתוף עם הממשלות והקהילות של שש המדינות (קולומביה, אקוודור, פרו, בוליביה, צ'ילה וארגנטינה) שדרכן עוברת דרך האינקה הראשית.

בתקופה המודרנית משתמשים תיירים רבים בכמה מהדרכים ששרדו בתיירות, כמו שביל האינקה למאצ'ו פיצ'ו.

תקופת אימפריית האינקה  מפה של אזורי תרבות וארי וטיוונאקו

חלק גדול מהמערכת היה תוצאה של השתלטות של בני האינקה על מסלולים מסורתיים רבים, שחלקם נבנו מאות שנים קודם לכן, בעיקר על ידי אימפריית הווארי באזורים הגבוהים המרכזיים של פרו ותרבות טיוונאקו. האחרונה התפתחה סביב אגם טיטיקקה, בשטחים הנוכחיים של פרו ובוליביה, בין המאות ה־6 וה־12 לספירה, והקימה ציוויליזציה מורכבת ומתקדמת. קטעים חדשים רבים של הדרכים נסללו או שודרגו באופן מהותי על ידי בני האינקה: שתי דוגמאות לכך הן הדרך שעברה דרך מדבר אטקמה בצ'ילה, והדרך לאורך השוליים המערביים של אגם טיטיקקה.

שלטונם של האינקה החל בתקופת הביניים המאוחרת (בין 1000 ל־1450 לספירה), כאשר קבוצה זאת שלטה רק באזור קוסקו. את השינוי וההתרחבות של מה שעשרות שנים מאוחר יותר יהפוך לאימפריית האינקה יזם האינקה פאצ'אקוטי. השלב ההיסטורי של האימפריה החל בסביבות 1438 כאשר, לאחר שיישבו את המחלוקות עם אוכלוסיות מקומיות סביב קוסקו, החלו בני האינקה בכיבוש עמקי החוף מנסקה עד פאצ'קמק ובאזורים האחרים של צ'ינצ'איסויו. האסטרטגיה שלהם כללה שינוי או בניית מבנה דרכים שיבטיח את החיבור של השטח המשולב עם קוסקו ועם מרכזים מנהליים אחרים, מה שיאפשר תנועת חיילים ופקידים. ההתקדמות הצבאית של האינקה התבססה בעיקר על עסקאות דיפלומטיות לפני סיפוח האזורים החדשים וגיבוש השלטון, תוך התייחסות למלחמה כמוצא אחרון. היסוד של ערים ומרכזים מנהליים המחוברים במערכת הדרכים הבטיח שליטה ממלכתית בקבוצות האתניות החדשות המשולבות. טופה אינקה יופאנקי, שירש את פאצ'אקוטי, הכניע את ממלכת צ'ימור עד לאזור הצפון הרחוק של קיטו בסביבות 1463. מאוחר יותר הוא הרחיב את הכיבושים לאזור הג'ונגל של נפת צ'ארקס (Provincia de Charcas) בבוליביה של ימינו ובדרום, עד לצ'ילה.

התקופה הקולוניאלית

במהלך השנים הראשונות של המושבה הספרדית, סבלה מערכת הדרכים של האינקה משלב של נטישה והרס שנגרמו כתוצאה מהירידה הפתאומית במספר הילידים עקב מחלות ומלחמות שהקטינו את האוכלוסייה מיותר מ־12 מיליון איש לכ־1.1 מיליון ב־50 שנה והרס המבנה החברתי שסיפק כוח אדם לתחזוקת הדרכים. השימוש בדרכי האינקה הפך לחלקי והותאם ליעדים הפוליטיים והכלכליים החדשים של המושבה ומאוחר יותר של מלכות המשנה של פרו שבה התבסס המבנה הכלכלי על הפקת מחצבים וייצור מסחרי. חל שינוי דרמטי בשימוש בשטח. השילוב הקודם של שטחים אורכיים ורוחביים צומצם לחיבור של עמקי האנדים והאלטיפלאנו עם החוף כדי לאפשר ייצוא של מוצרים, בעיקר זהב וכסף, שהחלו לזרום לחוף ומשם לספרד.[1] גורם מרכזי בפירוק הרשת ברמה התת־יבשתית היה פתיחת נתיבים חדשים לחיבור מרכזי הייצור החדשים (אחוזות ומכרות) עם נמלי החוף. בהקשר זה, נעשה שימוש רק באותם מסלולים שכיסו את הצרכים החדשים, והשאר ננטשו, במיוחד אלה שהתחברו למבצרים שנבנו במהלך התקדמות אימפריית האינקה, או כאלה שקישרו בין המרחבים החקלאיים למרכזים המנהליים. אף על פי כן, הדרכים הפולחניות שאפשרו גישה למקדשים המשיכו לשמש תחת הסינקרטיזם הדתי שאפיין את ההיסטוריה של האנדים מאז הכיבוש.[1]

סייסה דה לאון ציין ב־1553 את נטישת הדרכים וקבע כי אף שבמקומות רבים הן כבר הרוסות או אפילו לא קיימות, הן מראות את גדולת העבר. הערצתם של ההיסטוריונים למערכת הדרכים לא הספיקה כדי לשכנע את השליט הספרדי בצורך לתחזק ולגבש את מערכת הדרכים במקום לנטוש ולהרוס אותה. צמצום האוכלוסייה המקומית ליישובים חדשים שנבנו (הידועים כרדוקסיונס, מעין מחנות ריכוז) היה בין הגורמים לנטישת דרכי האינקה, ולבנייתם של דרכים חדשות לחיבור הרדוקסיונס למרכזי הכוח הספרדי. גורם חשוב נוסף היה חוסר ההתאמה של הדרך לסוסים ופרדות שהובאו על ידי הכובשים, שהפכו לבהמות המשא החדשות, שהחליפו את הלמות הקלות.

אפילו החקלאות החדשה, שמקורה בספרד, המורכבת בעיקר מדגנים, שינתה את מראה השטח, שלעיתים עבר טרנספורמציה, חתכה וחיברה כמה טרסות חקלאיות שצמצמו את האדמה הפורייה עקב סחיפה מגשם. הטכנולוגיות החקלאיות הפרה־היספניות ננטשו או הועברו לעבר שוליים.

חלק מרשת הדרכים המשיך להיות בשימוש, כמו גם חלק מהמבנים הנלווים שלה, כמו מבני הטמפו, שהפכו למחסנים וחנויות, תוך התאמה למסורת ספרד, ונלקחו אליהם התוצרים של האיכרים למכירה. מבני הטמפו נכנסו לשלב חדש כאתרי מפגש של סגנונות חיים שונים שבסופו של דבר שילבו באופן בלתי הפיך מבנים חברתיים וטריטוריאליים חדשים.

התקופה המודרנית

לאחר העצמאות מספרד לא ביצעו הרפובליקות האמריקאיות שינויים משמעותיים בשטח לאורך המאה ה־19. במקרה של פרו, המבנה הטריטוריאלי שהקימה המושבה נשמר כשהקשר בין ייצור בהרים לפעילות בחוף התגבש תחת שיטת הכרייה ויצוא המחצבים.

בניית כבישים ומסילות ברזל מודרניים הותאמה לשיטה זאת. היא נתנה עדיפות לקשר עם החופים והושלמה על ידי צירים רוחביים של חדירה לעמקים בתוך הרי האנדים לתיעול הייצור לכיוון ציר החוף ונמלי הים שלו. בסוף המאה השמונה עשרה פותחו אחוזות גדולות לאספקת חומרי גלם לשווקים בינלאומיים, יחד עם גואנו, כך שלנמלים של פרו הייתה משמעות מיוחדת. חלקים מסוימים של דרכי האינקה עדיין היו בשימוש בדרום האלטיפלאנו כשהם מאפשרים גישה למרכזים העיקריים לייצור צמר אלפקה וויקוניה, שהיו מבוקשים מאוד בשווקים הבינלאומיים.

ארגון הכבישים במאה העשרים לאורך הרי האנדים נתן עדיפות לכביש הפאן־אמריקאי לאורך החוף, שמסלולו חופף לדרך החוף של האינקה. כביש מהיר זה חובר אז לנתיבים מערבה־מזרחית לתוך העמקים, בעוד שדרך האינקה מצפון לדרום על גב רכס ההרים הצטמצמה בעיקר לשימושם של הולכי רגל מקומיים.

בשנת 2014 הפכה מערכת הדרכים לאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.[2]

^ 1 2 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם martinez ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם UNESCO
Photographies by:
Statistics: Position
190
Statistics: Rank
317297

הוספת תגובה חדשה

Esta pregunta es para comprobar si usted es un visitante humano y prevenir envíos de spam automatizado.

אבטחה
356812974Click/tap this sequence: 6763

Google street view

Where can you sleep near מערכת הדרכים של האינקה ?

Booking.com
487.352 visits in total, 9.186 Points of interest, 404 יעדים, 37 visits today.