הכפר נוסד בשנת 1597.[1] והוקם רשמית כעיירה על ידי קולוניסטים פורטוגלים בשנת 1667, באזור מאוכלס על ידי עמים ילידים ביבשת אמריקה.

אנשי גואיאנאס, שבט אינדיאני שהמתגורר במקום בו נמצאת כיום העיר כינו את כל האזור "פאראטי". בשפת השבט "פאראטי" פירושו "נהר דגים". השם "פאראטי" אומץ בידי הפורטוגלים.

לאחר גילוי מכרות הזהב העשירים בעולם בשנת 1696 בהרי מינאס ז'ראיס, הפך פאראטי לנמל ייצוא זהב לריו דה ז'ניירו ומשם לפורטוגל. הבהלה לזהב שבאה לאחר מכן הובילה להקמת "קמיניו דו אורו" (בעברית: "שביל הזהב"), דרך של כ-1200 קילומטרים הסלולה באזורים תלולים עם אבנים גדולות, שחיברה את פאראטי לדיאמנטינה דרך אורו פרטו וטירדנטס (אנ'). השביל שימש לא רק לצורך הובלת זהב אלא גם לצורך העברת אספקה, כורים ועבדים אפריקאים ברכבת פרדות מעל ההרים לאזורי כריית הזהב ומהם. בשני קטעים של שביל זהב בוצעו חפירות ארכאולוגיות ליד פאראטי וכיום הם מהווים יעד תיירותי. בגלל התקפות של פיראטים שפקדו את האיים והמפרצונים של מפרץ אנגרה דוס רייז על ספינות עמוסות זהב הופסק השימוש בשביל הזהב. את שביל הזהב החליפה דרך יבשתית ממינס גיר לריו דה ז'ניירו, שהייתה בטוחה יותר לשימוש. באוגוסט 2004 הציעו להכניס את שביל הזהב לרשימת אתרי המורשת העולמית, אך הוא לא התקבל לרשימה.

 

 

 

 

הפעילות הכלכלית של העיר התחדשה בזכות הסחר בקפה בעמק של נהר פאראיבה דו סול בתחילת המאה ה-19, והוחלט לבנות רכבת שתגיע מפאראטי לריו דה ז'ניירו בזמן קצר יותר ובמחיר נמוך יותר. העיר עברה פרחה כלכלית שוב לקראת סוף המאה ה-19, בזכות משקה הקשאסה, אם כי במידה קטנה יותר מבעבר. בשל כך, השם "Paraty" הפך לשם נרדף לקשאסה באותה התקופה. מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 עיקר הכלכלה בפאראטי מתבססת על דיג, תיירות וחקלאות (בעיקר של בננות, מניהוט וקני סוכר).