המצודה הוקמה בשנת 1115 על ידי בלדווין הראשון, לאחר שכבש את האזור, והייתה המצודה הצלבנית הראשונה שהוקמה בעבר הירדן. בשנה שלאחר מכן כבש בלדווין את עקבה לחופי מפרץ אילת, והדבר הקנה לו שליטה על הדרך הימית והיבשתית מחצי האי ערב וממצרים, נתיב ששימש כעורק מסחרי וכציר חשוב של עולי רגל למכה. המצודה שמשה כעמדה לגביית מכסים ונותרה בחזקת ממלכת ירושלים עד שנת 1142, עת נמסרה לסניוריית נסיכות עבר הירדן (Oultrejordain). באותה שנה החלה הקמתה של מצודת כרכ מצפון למונראל, וזו הייתה למרכז השלטוני והצבאי של הנסיכות.

המצודה עברה בשנת 1176 לרשותו של רנו משטיון כאשר נשא לאשה את סטפני דה מילי, שליטת הנסיכות. שטיון הפך את המצודה, בדומה למצודת כרכ, לבסיס להרפתקאות השוד והביזה שלו, ולמרות הסכם השלום שנחתם בין צלאח א-דין לבין ממלכת ירושלים, תקף שטיון שיירות שעשו את דרכן למכה לקיום מצוות החאג'. ב-1187 הכריע צלאח א-דין את ממלכת ירושלים בקרב קרני חיטין והוציא להורג את רנו משטיון. הוא כבש את המצודה בחודש מאי 1189 לאחר מצור בן 18 חודשים. לפי האגדה מכרו מגיני המצודה את נשותיהם וילדיהם לצרים בתמורה למזון, וחלקם איבדו את ראייתם בשל הרעב.

הממלוכים כבשו את המצודה בסוף המאה ה-13 והקימו בה מבנים שטשטשו חלק מהשרידים הצלבניים.