מערות אג'אנטה

מערה 9, אולם פולחן צ'איטיה בסגנון טהרוואדה מהתקופה הראשונה עם סטופה אך ללא פסלי אלילים

בדרך כלל מוסכם כי מערות אג'אנטה נחצבו בשני שלבים נפרדים, הראשון במאה ה-2 לפני הספירה עד המאה ה-1 לספירה, והשני כמה מאות שנים מאוחר יותר.[1]

המערות מורכבות מ-36 יסודות ניתנים לזיהוי, חלקן התגלו לאחר המספור המקורי של המערות מ-1 עד 29. למערות שזוהו מאוחר יותר הוסיפו את אותיות האלף-בית, כגון A‏15, שזוהתה בין מערות שסופרו במקור כ-15 ו-16. מספור המערות הוא מוסכמה של נוחות, ואינו משקף את הסדר הכרונולוגי של בנייתם.[2]

מערות מהתקופה הראשונה (סאטווהאנה)

הקבוצה הקדומה ביותר מורכבת ממערות 9, 10, 12, 13 ו-A‏15. ציורי הקיר במערות אלה מתארים סיפורים מאוסף סיפורי הג'טאקה (אנ').[2][א] מערות מתקופה מאוחרת יותר משקפות את ההשפעה האמנותית של תקופת ממלכת גופטה,[2] אך ישנן דעות שונות באיזו מאה נבנו המערות המוקדמות. על פי היסטוריון האמנות האמריקאי וולטר ספינק (Walter Spink), שהתמחה במערות אג'אנטה, הם נוצרו בתקופה שבין 100 לפנה"ס ל-100 לספירה, ככל הנראה בחסות שושלת סאטווהאנה (אנ') ההינדית (מ-230 לפנה"ס עד בערך 220 לספירה) ששלטה באזור.[3] חוקרים אחרים מעדיפים את תקופת האימפריה המאורית (300 לפנה"ס עד 100 לפנה"ס). מתוכן, מערות 9 ו-10 הן סטופה המכילה אולמות פולחן בצורת צ'איטיה-גריהא (אנ'), ומערות 12, 13 ו-A‏15 הן ויהרות (vihāras, ראו פרק האדריכלות להלן לתיאורים של סוגים אלה).[3] במערות התקופה הראשונה של סאטווהאנה חסר פיסול פיגורטיבי, ובמקום זאת מודגשת הסטופה.

על פי ספינק, ברגע שהוקמו המערות מתקופת סאטווהאנה, האתר לא פותח יותר למשך תקופה ניכרת עד אמצע המאה החמישית.[1] עם זאת, המערות המוקדמות היו בשימוש בתקופה רדומה זו, ועולי רגל בודהיסטים ביקרו באתר, על פי התיעוד שהשאיר הצליין הסיני פאשיין (אנ') בסביבות 400 לספירה.[3]

מערות התקופה המאוחרת יותר, או הווקאטאקה

השלב השני של הבנייה באתר מערות אג'אנטה החל במאה החמישית. במשך זמן רב סברו כי המערות המאוחרות יותר נוצרו לאורך תקופה ממושכת בין המאות הרביעית למאה ה-7 לספירה, אך בעשורים האחרונים טען המומחה המוביל בנושא מערות אג'אנטה, וולטר מ. ספינק, במסגרת סדרת מחקרים, כי מרבית העבודות התרחשו במהלך תקופה קצרה מאוד, בין השנים 460 ל-480 לספירה, בתקופת שלטונו של הקיסר ההינדי הארישנה (אנ') משושלת וקאטאקה (אנ').[4] תפיסה זו ספגה ביקורת מצד כמה חוקרים, אך כיום מקובלת על ידי רוב מחברי הספרים הכלליים על אמנות הודית.

השלב השני מיוחס לזרם המהאיאנה בבודהיזם.[2][5] מערות התקופה השנייה הן 1–8, 11, 14–29, חלקן אולי הרחבות של מערות קודמות. מערות 19, 26 ו-29 הן צ'איטיה-גריהא, השאר ויהארות. המערות המורכבות ביותר נוצרו בתקופה זו, שכללה שיפוץ וצביעה מחדש של המערות הקדומות.[6]

ספינק קובע כי ניתן לקבוע תיארוך לתקופה זו ברמת דיוק גבוהה מאוד; תיאור מלא יותר של הכרונולוגיה שלו מובא להלן. אף שהוויכוח נמשך, רעיונותיו של ספינק מקובלים יותר ויותר, לפחות במסקנותיהם הרחבות. אתר הסקר הארכאולוגי של הודו עדיין מציג את התיארוך המסורתי: "השלב השני של הציורים החל בסביבות המאות ה-5–6 לספירה ונמשך במאתיים השנים הבאות".

לדברי ספינק, הבנייה במערות אג'אנטה לא הושלמה וננטשה על ידי פטרונים עשירים בשנת 480 לספירה, כמה שנים לאחר מותו של הקיסר הארישנה. עם זאת, קובע ספינק, נראה כי המערות היו בשימוש במשך תקופה מסוימת, כפי שעולה משחיקת חורי הציר במערות שנבנו בסמוך לשנת 480 לספירה. השלב השני של קונסטרוקציות וקישוטים באג'אנטה תואם לשיא פריחתה של הודו הקלאסית, או תור הזהב של הודו. עם זאת, באותה תקופה האימפריה של גופטה כבר נחלשה כתוצאה מבעיות פוליטיות פנימיות ומתקיפות של עם ההונה (אנ'), כך ששושלת וטאקאטה הייתה למעשה אחת האימפריות החזקות ביותר בהודו. חלק מבני ההונה, ההונים האלכוניים (אנ') תחת שלטונו של טוראמנה (אנ'), ממש שלטו באזור השכן של מלווה (אנ'), לפתחו של הדקאן המערבי, בזמן הקמת מערות אג'אנטה.[7] ייתכן שההונים שימשו כגשר תרבותי בין אזור גנדהארה לדקאן המערבי באמצעות שליטתם באזורים נרחבים בצפון-מערב הודו, בתקופה שבה מערות אג'אנטה או מערות פיטלקורה (אנ') עוטרו בכמה עיצובים בהשראה תרבותית של גנדהארה, כגון בודהות בלבושות בגלימות עם קפלים בשפע.[8]

לדברי ריצ'רד כהן, תיאור המערות על ידי הצליין הסיני שׂוֵאנְדְזָאנְג (אנ') מהמאה ה-7 וכתובות גרפיטי מפוזרות מימי הביניים מרמזים שמערות אג'אנטה היו ידועות וכנראה היו בשימוש לאחר מכן, אך ללא נוכחות קהילתית בודהיסטית קבועה או יציבה.[6] מערות אג'אנטה מוזכרות בכתב היד אין-אי-אכברי (אנ') (המנהל של אכבר) מהמאה ה-17 מאת אבו אל-פאזל, כ"עשרים וארבעה מקדשי מערות חצובים בסלעים, כל אחד מהם עם אלילים יוצאי דופן".[6]

גילוי מחדש

שם ותאריך שרשם ג'ון סמית' לאחר שמצא את מערה 10 בשנת 1819

ב-28 באפריל 1819 גילה קצין בריטי בשם ג'ון סמית' (John Smith), מגדוד הפרשים ה-28, את הכניסה למערה מס' 10, תוך כדי ציד טיגריסים כאשר נער רועים מקומי הדריך אותו למקום ולכניסה. המערות היו ידועות למקומיים.[6] קפטן סמית' הלך לכפר סמוך וביקש מתושבי הכפר להגיע לאתר עם גרזינים, חניתות, לפידים ותופים, כדי לגזום את הג'ונגל הסבוך שהיקשה על הכניסה למערה.[6] לאחר מכן השחית קיר במערה על ידי חריתת שמו והתאריך על גבי ציור של בודהיסטווה. מכיוון שהוא עמד על ערמת הריסות בגובה של מטר וחצי שנאספו במשך השנים, הכתובת כיום נמצאת הרבה מעל גובה העיניים של מבוגר כיום. מאמר על המערות שכתב ההיסטוריון ויליאם ארסקין (William Erskine) הוקרא לחברה הספרותית של בומביי (אנ') בשנת 1822.[9]

בתוך כמה עשורים התפרסמו המערות בזכות הרקע האקזוטי, האדריכלות המרשימה ובעיקר בזכות הציורים יוצאי הדופן והייחודיים שבתוכן. מספר פרויקטים גדולים להעתקת הציורים נעשו במאה השנים לאחר הגילוי מחדש. בשנת 1848 הקימה החברה האסייתית המלכותית (אנ') את "ועדת מערת המקדש של בומביי" כדי לנקות, לסדר ולתעד את האתרים החצובים בסלע החשובים ביותר בנשיאות בומביי (אנ'), עם המיסיונר הסקוטי ג'ון וילסון (John Wilson) כנשיא. בשנת 1861 הפכה הוועדה לגרעין שממנו צמח הסקר הארכאולוגי החדש של הודו.[10]

במהלך התקופה הקולוניאלית היה אתר אג'אנטה בשטחה של המדינה הנסיכותית (אנ') של היידראבאד (אנ') ולא בהודו הבריטית.[11] בראשית שנות העשרים של המאה העשרים מינה מיר עוסמאן עלי ח'אן, ניזאם היידראבאד (אנ') אומנים לשחזר את יצירות האמנות, הסב את האתר למוזיאון, וסלל כביש שיביא תיירים לאתר תמורת תשלום. מאמצים אלה גרמו לניהול כושל, כך קבע ריצ'רד כהן, והחישו את הידרדרות האתר. לאחר העצמאות הכינה ממשלת המדינה של מהאראשטרה אמצעי תחבורה לאתר שנוהל טוב יותר. במרכז המבקרים המודרני הוכנו מגרשי חניה וחנויות נוחות ואוטובוסים הפועלים במרווחי זמן קבועים ממרכז המבקרים למערות.

מנהל הארכאולוגיה של הניזאם שכר את שירותיהם של שני מומחים מאיטליה, פרופסור לורנצו צ'קוני (Lorenzo Cecconi), בסיוע הרוזן אורסיני (Orsini), כדי לשחזר את הציורים במערות. מנהל הארכאולוגיה של הניזאם האחרון של היידראבאד אמר על עבודתם של צ'קוני ואורסיני:

התיקונים במערות וניקוי ושימור ציורי הפרסקו בוצעו על פי עקרונות כל כך מבוססים ובאופן מדעי כל כך שמונומנטים שאין שני להם אלה קיבלו חיים חדשים למשך כמה מאות שנים לפחות.[11]

למרות מאמצים אלה, הזנחה מאוחרת יותר הובילה שוב להידרדרות באיכות הציורים.[11]

ב-1983 נוספו מערות אג'אנטה לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. מערות אג'אנטה, יחד עם מערות אלורה, הפכו ליעד התיירותי הפופולרי ביותר במהאראשטרה, ולעיתים קרובות יש בהן צפיפות בתקופת החגים, מה שמגדיל את האיום על המערות, ובמיוחד על הציורים. בשנת 2012 הודיע התאגיד לפיתוח תיירות מהאראשטרה כי הוא מתכוון להוסיף למרכז המבקרים בכניסה העתקים מלאים של מערות 1, 2, 16 ו-17 כדי להפחית את הצפיפות במערות המקוריות, ולאפשר למבקרים לקבל מושג חזותי טוב יותר על הציורים, שבמערות המקוריות מוארים באור עמום וקשה לצפייה.[12]

^ 1 2 Walter M. Spink, Ajanta: Painting, sculpture, architecture, BRILL, 2005, ISBN 9789004149830 ^ 1 2 3 4 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם asia ^ 1 2 3 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם Spink ^ Ajanta's Vakataka Renaissance conceived ^ Schastok, Sara L. (1985). The Śāmalājī Sculptures and 6th Century Art in Western India. Brill Academic. p. 40. ISBN 978-90-04-06941-1. ^ 1 2 3 4 5 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם Cohen ^ Brancaccio, Pia (2010). The Buddhist Caves at Aurangabad: Transformations in Art and Religion. Brill. pp. 105–106. ISBN 978-9004185258. ^ Brancaccio, Pia (2010). The Buddhist Caves at Aurangabad: Transformations in Art and Religion. Brill. pp. 106–107. ISBN 978-9004185258. ^ Om Datt Upadhya, The Art of Ajanta and Sopoćani: A Comparative Study : an Enquiry in Prāṇa Aesthetics, Motilal Banarsidass Publ., 1994, ISBN 9788120809901 ^ Sophie Gordon, Monumental Visions: Architectural Photography in India, 1840-1901 , pages 231-234 ^ 1 2 3 Richard Cohen, Beyond Enlightenment: Buddhism, Religion, Modernity, Pages 51-58 ^ "Tourist centre to house replicas of Ajanta caves", The Times of India, 5 August 2012

שגיאת ציטוט: נראה כי בדף קיימות תבניות "ביאור" אך לא תבנית "ביאורים" להצגתן.