כנסיית סנטה מריה דל'אמיראליו (באיטלקית: chiesa di Santa Maria dell'Ammiraglio, מילולית "כנסיית מריה הקדושה של האדמירל"), הקרויה גם כנסיית מרטורנה (Chiesa della Martorana) היא המרכז של הקהילה הדתית "סן ניקולו דיי גרצ'י" (באיטלקית: "Parrocchia di San Nicolò "dei Greci, באלבנית: Klisha e Shën Kollit së Arbëreshëvet) הצופה על פיאצה בליני בפלרמו בירת האי סיציליה בדרום איטליה.
הכנסייה היא קתדרלה משותפת של האפארכיה "פיאנה דלי אלבנזי" (Eparchia di Piana degli Albanesi) של הכנסייה הקתולית האיטלקית-אלבנית , דיוקסיה הכוללת את הקהילות האיטלקיות-אלבניות (Arbëreshë) בסיציליה, שהטקסים הדתיים שלהן מתנהלים על פי הפולחן הביזנטי ביוונית עתיקה ובאלבנית. הכנסייה היא עדות חיה לתרבות הדתית והאמנותית של הנצרות המזרחית הקיימת עד היום באיטליה, שתרמו לה הגולים האלבנים שמצאו מקלט בדרום איטליה ובסיציליה החל מהמאה ה-15 לאחר שנמלטו ממולדתם בשל רדיפות על רקע דתי של האימפריה העות'מאנית באלבניה ובחבל הבלקן. ההשפעה שלהם הותירה עקבות ניכרים בציור איקונות, בפולחן הדתי, בשפת הקהילה, ב...הצג את ההמשך
כנסיית סנטה מריה דל'אמיראליו (באיטלקית: chiesa di Santa Maria dell'Ammiraglio, מילולית "כנסיית מריה הקדושה של האדמירל"), הקרויה גם כנסיית מרטורנה (Chiesa della Martorana) היא המרכז של הקהילה הדתית "סן ניקולו דיי גרצ'י" (באיטלקית: "Parrocchia di San Nicolò "dei Greci, באלבנית: Klisha e Shën Kollit së Arbëreshëvet) הצופה על פיאצה בליני בפלרמו בירת האי סיציליה בדרום איטליה.
הכנסייה היא קתדרלה משותפת של האפארכיה "פיאנה דלי אלבנזי" (Eparchia di Piana degli Albanesi) של הכנסייה הקתולית האיטלקית-אלבנית , דיוקסיה הכוללת את הקהילות האיטלקיות-אלבניות (Arbëreshë) בסיציליה, שהטקסים הדתיים שלהן מתנהלים על פי הפולחן הביזנטי ביוונית עתיקה ובאלבנית. הכנסייה היא עדות חיה לתרבות הדתית והאמנותית של הנצרות המזרחית הקיימת עד היום באיטליה, שתרמו לה הגולים האלבנים שמצאו מקלט בדרום איטליה ובסיציליה החל מהמאה ה-15 לאחר שנמלטו ממולדתם בשל רדיפות על רקע דתי של האימפריה העות'מאנית באלבניה ובחבל הבלקן. ההשפעה שלהם הותירה עקבות ניכרים בציור איקונות, בפולחן הדתי, בשפת הקהילה, במנהגיהם המסורתיים של כמה מושבות אלבניות בעיר המטרופולינית של פלרמו. הקהילה היא חלק מהכנסייה הקתולית, אך פועלת על פי המסורות הטקסיות והרוחניות שיש להן הרבה מן המשותף עם אלו של הכנסייה האורתודוקסית.
הכנסייה מאופיינת בריבוי סגנונות, מכיוון שבמשך מאות השנים של קיומה היא התעשרה בגישות שונות של אמנות, ארכיטקטורה ותרבות. היא ראויה להגנה כיום כאנדרטה כנסייתית-היסטורית, תוצאה של שינויים רבים.
מ-3 ביולי 2015 הכנסייה היא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, חלק מהאתרים הערביים-נורמניים בפלרמו והקתדרלות של צ'פלו ומונריאלה.
מקור השם "אמיראליו" (אדמירל) במייסד הכנסייה, ג'ורג'ו מאנטיוכיה (אנ'), "אמיר האמירים" (לטינית: Ammiratus Ammiratorum, תואר שהתגלגל למילה אדמירל), תוארו של השר הראשי של המלך רוג'רו השני, מלך סיציליה. אמנת היסוד של הכנסייה (שהייתה בתחילה אורתודוקסית מזרחית), הכתובה ביוונית עתיקה ובערבית, שרדה ומתוארכת לשנת 1143. הבנייה של הכנסייה החלה כנראה בשלב זה, והסתיימה בוודאות לפני מותו של ג'ורג'ו בשנת 1151, מכיוון שהוא ואשתו נקברו בנרתקס. בשנת 1184 ביקר בכנסייה הנוסע הערבי אבן ג'ובייר (אנ'), ובהמשך הקדיש חלק ניכר מהתיאור של פלרמו לשבח אותה, ותיאר אותה כ"אנדרטה היפה ביותר בעולם". לאחר המרד המכונה "ערבית סיציליאנית" בשנת 1282 התאספה אצולת האי בכנסייה לפגישה שהביאה לכך שכתר המלוכה בסיציליה הוצע לפדרו השלישי, מלך אראגון.
בשנים 1193–94 הוקם מנזר של נזירות בנדיקטיות על רכוש סמוך על ידי אלויזה מרטורנה (Eloisa Martorana). בשנים 1433–34, תחת שלטונו של אלפונסו החמישי, מלך אראגון, סופחה הכנסייה למנזר, שמאז ידועה בדרך כלל בשם לה מרטורנה. הנזירות שינו את הכנסייה בצורה נרחבת בין המאה ה-16 למאה ה-18, וביצעו שינויים גדולים במבנה ובקישוט הפנים.
הנזירות של המרטורנה היו מפורסמות בזכות המרציפן המעוצב שלהן, שהכינו בצורת פירות שונים. אף על פי שהמנזר כבר לא קיים, פרוטה די מרטורנה (אי') הם עדיין אחד ממיני האוכל המפורסמים והייחודיים ביותר של פלרמו.
בשנת 1937 חזרה הכנסייה לפולחן הביזנטי עם הקהילה האלבנית שנמצאה בפלרמו. כיום היא משמשת לטקסים של הכנסייה הקתולית האיטלקית-אלבנית ומשתפת את מעמד הקתדרלה עם הקתדרלה של כנסיית סן דמטריו מגלומרטיר (San Demetrio Megalomartire) באפארכיה "פיאנה דלי אלבנזי".
הכנסייה ירשה וקיבלה על עצמה את תואר מושב הקהילה של האיטלקים-אלבנים המתגוררים בסן ניקולו דיי גרצ'י (גרצ'י, כלומר "יוונים" מכיוון שהאוכלוסיות האלבניות שהגיעו החל מהמאה החמש עשרה לאיטליה ולסיציליה שמרו על "פולחן יווני" או ביזנטי, בשפה, במנהגים, בזהות) בשנת 1945, לאחר שהכנסייה באותו שם הצמודה לסמינר של הכנסייה הקתולית האיטלקית-אלבנית של פלרמו נהרסה במלחמת העולם השנייה.
הכנסייה שוחזרה ונפתחה מחדש לעבודת הקהילה בשנת 2013. לקהילה של סן ניקולו דיי גרצ'י אין טריטוריה קהילתית של ממש, אך היא נקודת התייחסות ל-15,000 בני קהילת המאמינים האיטלקים-אלבנים (הקהילה האלבנית של סיציליה שהתיישבה באופן היסטורי בפרובינציית פלרמו) המתגוררים בעיר ומתפללים לפי הפולחן הביזנטי.
הוספת תגובה חדשה