לפי המחקר הארכאולוגי, באזור בו עומדת כיום כנסיית הקבר פעלה כנראה עד תקופת הבית השני מחצבה. קונראד שיק מציין במחקרו הראשוני על הכנסייה את הימצאותה של מערת קבורה חצובה, מתוארכת לתקופת הבית הראשון, בסמוך לקיר הדרומי של הכנסייה. מערה זו כללה חלל שבקירותיו נחצבו מדפי קבורה. החלל נהרס כנראה בשלהי המאה ה-19, תוך כדי בניית בור מים במקום[1]. שטח זה שכן, כאמור לעיל, מחוץ לחומות העיר ירושלים.

בתקופה הרומית, לאחר בניית "החומה השלישית", הוכלל השטח בתוך תחומי העיר. כחלק מבנייתה המחודשת של ירושלים כ"איליה קפיטולינה", הוקם בשטח זה ה"פורום" העירוני ובו מקדש לאלה אפרודיטי. על פי המסורת הנוצרית נהרס המקדש לאחר ביקורה של הלנה, אם הקיסר קונסטנטינוס, אחרי שהיא "גילתה את שרידי הצלב האמיתי" עליו נצלב ישו[2]. אליבא דקואנון (Coüasnon), מבנה הבזיליקה של העיר שעמד בפורום זה, פורק ונבנה מחדש כבזיליקה של הכנסייה - (ה"מרטיריון") - בסמוך לסלע הצליבה, ולמבנה הקבר. הגם שאין הוכחות לטענה זו, היא התקבלה כסבירה על דעתם של חוקרים שונים[3].

עדות הקשורה לתקופה קודמת לבניית הכנסייה, התגלתה בחפירה ארכאולוגית בקפלת וארטן (St. Vartan): על אבן באורך 61 ס"מ, שנמצאה על קירותיו של מבנה רומי הקבור מתחת ליסודות הבזיליקה הקונסטנטינית (המרטיריון), משורטט רישום או "גרפיטי" של ספינת מסחר רומית, בפרופיל. מתחת לספינה מופיעה כתובת לטינית: "DOMINE IVIMUS" ("אלוהים, הלכנו" או "באנו"). על פי מגן ברושי הכתובת מאזכרת את הנוסח הלטיני של פסוק מספר תהילים קכ"ב: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי; בֵּית ה' נֵלֵךְ", וכן של פסוק מן הבשורה על-פי יוחנן 6, 68 - "אֲדֹנִי אֶל־מִי נֵלֵךְ דִּבְרֵי חַיֵּי עוֹלָם עִמָּךְ".[4]

בתחילת התקופה הביזנטית בארץ ישראל הוחל בבניית כנסייה לציון מקום צליבתו, קבורתו וקימתו לתחייה של ישו. מפעל בנייה נרחב זה החל בעקבות בקשתו של בישוף ירושלים מהקיסר בוועידת הכנסייה בניקאה, ב-325, לחשוף את קבר ישו[5]. אדריכל הכנסייה, שנבנתה בין השנים 326–335, היה אמן ממוצא סורי או ארצישראלי, בשם זנוביוס. הכנסייה מוקמה על תוואי רחוב ה"קארדו", הנמתח משער שכם אל שער ציון. שורת מדרגות הובילו דרך שלושה פתחים לאטריום מלבני ממנו נכנסו המבקרים אל בזיליקה גדולה בעלת חמישה סטווים, גדולה כפליים מהכנסייה הנוכחית, בה נערכו טקסי הליטורגיה וטקסים אחרים. בצדה המערבי של הבזיליקה ניצב אפסיס גדול, מכוון מערבה אל מערת הקבר, ובו עמדו 12 עמודים, כמניין שנים-עשר השליחים של ישו. מהבזיליקה נכנסו המבקרים לחצר קטורה (ללא גג), שהייתה מוקפת בסטווים של עמודים, המכונה "הגן הקדוש", ובפינתה הדרום-מזרחית התנשא סלע הגולגולתא, שעוצב בעבודת חציבה. גבעה זו הייתה מקושטת ועמד עליה צלב מעוטר (Crux gemmata), תרומתו של הקיסר תיאודוסיוס השני. מן החצר נכנסו המבקרים ל"אנסטאזיס" (ביוונית: מקום התחייה) - אולם גדול ועגול הבנוי בצורת רוטונדה, במרכזו ניצב הקבר בתוך אדיקולה (היכלית). חלק זה נבנה, ככל הנראה, בשני שלבים: בתחילה היה קטור (חסר גג), ובשלב מאוחר יותר נוספה לו כיפה גדולה.

אוזביוס מקיסריה, שהיה מקורב לקיסר קונסטנטינוס, תיאר בחיבורו "חיי קונסטנטינוס" (Vita Constantini) את בניית הכנסייה על ידי הקיסר:

חפירה שנערכה בשטח הפטריארכיה הקופטית ב-1997, באזור שמצפון לכנסייה הנוכחית, חשפה שרידי מבנה ריבועי באורך 16 מטר העשוי מאבני גזית. המבנה תוארך למאות 4–5 לספירה והארכאולוגים מעריכים כי שימש כאחד ממבני הספח של הכנסייה, כגון בפטיסטריום, עליו היה ידוע מכתבי הצליינים[7].

לאורך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים;[8] את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, במחצית השנייה של המאה ה-6. מבנה זה היה ללא ספק המבנה החשוב והמרכזי ביותר בירושלים באותה תקופה. עדות לכך ניתן למצוא ב"מפת מידבא" המתוארכת למאות 6–7 לספירה, שבה מוצגת כנסיית הקבר במרכז ירושלים.

עדות נוספת למרכזיותה של הכנסייה משתקפת בקביעת תאריך חג חנוכת הכנסייה ב-14 בספטמבר; תאריך החג הזה, שנחוג לראשונה ב-335, מציין גם את יום חנוכת מקדש יופיטר על גבעת הקפיטולין ברומא, וזה גם התאריך בו נחוג חג מציאת הצלב. בחירת התאריך ביום זה מסמל את ניצחונה של הנצרות על הפגניות[9]. גם ייצוגים אמנותיים שונים מהתקופה מעידים על חשיבותה הדתית של הכנסייה: ייצוג כזה מופיע על גבי מיכלי שמן קדוש (אמפולות) ששימשו את עולי הרגל, ומצויים אף במבנים ממשיים, כדוגמת מבנה כנסיית סנטו סטפאנו רוטונדו (Santo Stefano Rotondo) ברומא, בהם הפך המבנה המרכזי המעוגל של הרוטונדה לאלמנט דתי סימבולי.

עם כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב-614 נהרסה הכנסייה כמעט כליל, ונשארו ממנה רק שרידים דלים. הפרסים שהו בירושלים שנים ספורות, ועם שוב הביזנטים לירושלים ב-628 בראשותו של הקיסר הרקליוס עברה הכנסייה סדרת שיפוצים שלא הושלמו, שכן ב-638 כבשו המוסלמים את הארץ ופעולות הביזנטים בירושלים הוגבלו. עם זאת, המוסלמים לא נגעו לרעה בכנסייה, כחלק ממדיניות הסובלנות הכללית בה נהגו כלפי בני דתות אחרות שכבשו, במיוחד כלפי עמי הספר. מסופר אף כי כובש הארץ המוסלמי עומר בן אל-ח'טאב, סר לכנסייה לאחר כיבושה והתפלל בכבוד רב מול פתחה - ולא בתוכה, כדי שהכנסייה לא תהפוך לקדושה למוסלמים וייווצרו מריבות על שטחה. לפי סיפור זה, במקום בו התפלל עומר נבנה מסגד עומר, השוכן עד היום ליד כנסיית הקבר. סובלנות דומה לא אפיינה שליטים מוסלמים אחרים, ובשנת 1009 ציווה הח'ליפה הקנאי אל-חאכם באמר אללה להרוס את הכנסייה.

לפי עדותו של אולריך (Ulrich), בישוף העיר אורליאן על טקס "שבת האור", עדות המתוארכת בין השנים 1025–1028, בתקופה זו שוקם לכל הפחות מבנה האדיקולה. ב-1033 פקדה רעידת אדמה חזקה את ירושלים, בעטיה נהרסו מבנים רבים בעיר, ובהם מבנה כנסיית הקבר. בעקבות כך התירו הפאטימים (שליטי הארץ המוסלמים) לנוצרים לשקם את כנסייתם. הקיסר הביזנטי מונומכוס (Constantine IX Monomachos) ניצל היתר זה, ואחרי 1042 עברה הכנסייה שיפוץ יסודי ביוזמתו ובמימונו. בדיווח מ-1047 של מטייל פרסי בשם נאצר ח'וסרו (אנ'), מתוארת הכנסייה כמבנה מפואר "המסוגל להכיל קהל של 8,000 אנשים ... אשר נבנה במיומנות גבוהה ביותר, [בעזרת] שיש צבעוני, [מעוטר] באורנמנטיקה ופסלים..."[10].

מתקופתו של מונומכוס נותרו שרידים בכנסייה. כנראה כבר בתקופתו נבנו שלוש הקפלות ממערב לחצר הכנסייה. אלה שייכות בשנות האלפיים ליוונים. בקשתות הבתולה ישנם עמודים מתקופתו, ובמספר מקומות מצויים שרידים של בנייה ביזנטית אופיינית לתקופה: לבנים דקות ובינן מילוי (למשל בקפלת אדם, או בכניסה לקתוליקון מהצד החיצוני). למעשה, המקום היחיד בו יש קפלה שהיא חיקוי של בניית מונומכוס - הוא הקפלה היוונית בדיר אברהם (המנזר היווני ממזרח לחצר הכנסייה).

ב-1099 כבשו הצלבנים את ירושלים לתקופה של 88 שנים, במהלכה הם שיפצו את הכנסייה, פיארו אותה אף יותר ממונומכוס, ולמעשה מבנה הכנסייה היום מושתת רובו ככולו על הבנייה הצלבנית מאז.

צליין אנגלו-סקסי בשם סאוולף (Saewulf) (אנ'), שביקר בארץ ישראל בין 1102–1103, מתאר בזיכרונותיו את הכנסייה: הרוטונדה, על פי תיאורו, הייתה בעלת גג פתוח או פתוח למחצה. סאוולף גם מציין בחיבורו מסורות שונות שנוצרו סביב חלל הכנסייה במשך מאות השנים, המצוינות באתרים שבתוך הכנסייה ומאזכרות אירועים שונים מחיי ישו - לדוגמה, תא המאסר של ישו, העמוד אליו נקשר ועונה, ועוד[11]. את הכנסייה המחודשת חנכה המלכה הצלבנית מליסנדה, בתו של בלדווין השני, ב-1149 - שנת היובל לכיבוש העיר בידי הצלבנים. כתובת שנחצבה בקשת באזור הגולגולתא מציינת את חנוכת הכנסייה ב-15 ביולי 1149: "מקום זה הוא קדוש, מקודש על ידי דמו של ישו. באמצעות הקידוש שלנו [את המקום] איננו מוסיפים דבר לקדושתו. אולם המבנה, אשר נבנה מסביב ומעל למקום קדוש זה, נוצר ביום החמישה עשר ביולי, בנוכחותם של אבות הכנסייה [ושל] הפטריארך פולקר (Fulcher), אשר היה אז בשנה הרביעית לכהונתו, השנה החמישים לכיבוש העיר, אשר אז קרנה כזהב טהור. מ[זמן] לידת אדוננו נספרו אלף מאה וארבעים ותשע שנים."[12]

כנסיית הקבר הצלבנית הייתה קטנה בהרבה, וכללה בשטחה רק את חצר הגולגולתא ואת הרוטונדה. הצלבנים ויתרו למעשה על הבזיליקה הגדולה, אך קירו את הכנסייה כולה. גם כיוון הכניסה השתנה, ובמקום להיכנס ממזרח - החלו המבקרים להשתמש בכניסה חדשה מדרום, דרך חצר חיצונית. עם זאת, נוכחותו של שער כניסה צלבני ברחוב הנוצרים מעיד על כניסה לכנסייה ממערב שהתקיימה לפחות בין כיבוש ירושלים לבין חנוכת הכנסייה. צידו הפנימי של שער זה (המכונה גם "קשת מרים") נמצא באזור שבשליטת הפרנציסקנים.

משמאל לפתח הכניסה הוקם מגדל פעמונים ששרד רק בחלקו התחתון, ואילו מצד ימין נבנו מדרגות אל הגולגולתא. סביב האדיקולה הוקמה רוטונדה חדשה, בעלת אמבולטוריום המופרד בעזרת 18 עמודים מהחלל שמסביב הקבר. בכנסייה הוקמו אז גם קפלות שונות, שייצגו דמויות ואירועים מחיי ישו, וביקור בהן נחשב לביקור באתר "האמיתי". תיאור הכנסייה מופיע בכתבי יד שונים מן התקופה כמו מפת קמבריי, כשלצידה מכלול המסדר ההוספיטלרי[13].

ב־2 באוקטובר 1187, לאחר 88 שנות שליטה צלבנית, כבשו המוסלמים בראשות צלאח א-דין את ירושלים. צלאח א-דין החליט להותיר על כנה את כנסיית הקבר, כדי למנוע פריצה של מסעי צלב נוספים, ולהתיר התיישבות נוצרים בעיר, למרות הטבח שבוצע בתושביה המוסלמים (והיהודים) של העיר בעת הכיבוש הצלבני. הוא הפקיד את מפתחות הכנסייה בידי משפחת ג'ודה, כאשר משפחת נוסייבה אחראית עד היום על פתיחת הכנסייה וסגירתה. שתי המשפחות הן מוסלמיות[14].

בתקופה הממלוכית הוגבל חופש הפולחן הנוצרי והיהודי באופן כללי, וזאת על ידי איסור בנייה ושיפוץ של מבני תפילה קיימים ("חוקי עומר"). בעקבות כך לא יכלו הנוצרים לשפץ את כנסיית הקבר. בתקופה העות'מאנית התירו שליטי העיר לנוצרים לבצע תיקונים וחיזוקים קלים במבנה הכנסייה, אך מאידך הפקידו את מפתחות הכנסייה בידי משפחת ג'ודה המוסלמית. במשך תקופות ארוכות גבו בשל כך המוסלמים "דמי כניסה" מהמבקרים בכנסייה, ובימים שבהם גבר המתח בין הנוצרים והמוסלמים בירושלים, הם סירבו לפתוח את דלתות הכנסייה למשך ימים ולעיתים שבועות. נזירים שהתגוררו בתוך הכנסייה "נכלאו" למעשה בשל כך, ולולא חבריהם מבחוץ שהגניבו להם אוכל ומים דרך חלון, היו בוודאי גוועים ברעב.

תיאורי עולי רגל רבים מן המאה ה-19 מספרים על ההזנחה של המבנה תחת השלטון העות'מאני. הסופר האמריקאי הרמן מלוויל ביקר בכנסייה בשנת 1857 ותיאר את ההזנחה ששררה בסביבתה. על פי זיכרונותיו "לגלוג ובוז צורב וחוסר אמונה מושלים בכנסיית-הקבר, והרפש מציף בסרחון כל קרן ופינה, ונחיל רוכלים חמוש באלף תחבולות מוכר לך צלבים ומזכרות זולות"[16]. דברים בסגנון דומה אפשר למצוא בזיכרונותיהם של מבקרים אחרים מאותה תקופה ובהם מארק טוויין, בנג'מין דיזראלי ואחרים.

ברעידת האדמה בינואר 1546 קרסה הכיפה של הכנסייה[17]. בשנת 1808 פרצה בכנסייה שרפה משמעותית ביותר שפגעה בה קשות. על פי טענתו של קוסט (Cust), שכתב את הדו"ח על הסטטוס קוו במקומות הקדושים[18], החלה השרפה בגלריה הארמנית של הכנסייה (מדרום לקבר הקדוש), ונגרמה על ידי נזיר שיכור שאף ניסה לכבות אותה בשיכר (כיוון שחשב שמדובר במים). בעקבות השרפה קרסה תקרת הרוטונדה והרסה את העיטורים החיצוניים של האדיקולה. לאחר השרפה עברה הכנסייה שיפוצים נרחבים. את הכנסייה שיפץ הארכיטקט היווני קומינוס (Komminos) ממיטילנה ששיפץ גם את האדיקולה בסגנון הבארוק העות'מאני של אותה עת בתרומת הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון.

נוסעים נוצרים לארץ ישראל במאה ה-17 דיווחו כי אסור על יהודים להיראות ברחבת הכנסייה. גם נוסעים במאה ה-19 דיווחו כי בשל שנאת הנוצרים בירושלים, יהודים אינם מעזים אפילו לעבור ליד הכנסייה[19]. הקונסול הבריטי בירושלים באמצע המאה-19, ג'יימס פין, דיווח כי "מנהג העיר" התיר את המעבר ברחבה שלפני הכנסייה לנוצרים בלבד. עם זאת, הנוצרים לא העזו למנוע ממוסלמים לעבור שם. ב-1847 התנפל קהל של צליינים נוצרים על יהודי שעבר בקצה הרחבה וכמעט והרג אותו. היהודי הגיע זמן מה לפני כן מאירופה ולא ידע על המנהג. אנשי הכנסייה היוונים טענו בפני הקונסול כי יש בידם פירמן עתיק הקובע את כופר-הדמים שיצטרכו לשלם (כמחצית פני אנגלי) במקרה וייהרג יהודי כלשהו לאחר שהוכה בשל הימצאותו באזור הרחבה. לאחר שפנה הקונסול לשלטונות באיסטנבול, נתברר כי מעולם לא ניתן פירמן כזה[20].

ב-1853 פרצה מלחמת קרים, בין היתר בשל המחלוקת על השליטה בכנסיית הקבר ובשאר המקומות הקדושים בארץ ישראל.

ב-26 באפריל 1856, בשבת הקדושה שלפני הפסחא היוונית, פרצה בכנסייה קטטה גדולה בין הארמנים והיוונים על חלוקת "האש השמיימית המקודשת"[21].

בהדפס משנת 1861 המתאר את הרוטונדה, שיצר האדמירל הצרפתי פרנסואה אדמונד פאריי, ניתן לראות בד גדול בצבע כחול ועליו כוכבים לבנים שנתלה מעל מבנה הקבר. תפקידו של בד זה, שהוסר בסוף המאה ה-19, היה לשפר את האקוסטיקה בחלל. כמו כן, נראים בתיאור תאים בין העמודים שמסביב לרוטונדה. כיפת המבנה הייתה עשויה מעץ שעבר טיוח ופאריי מציין כי שיפוצים שהיו נדרשים בה לא בוצעו עקב חילוקי הדעות בין הכנסיות השונות המחזיקות בכנסייה[22].

במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלה חקירה שיטתית של מבנה הכנסייה על ידי חוקרים וארכאולוגים, ובהם טיטוס טובלר, קונרד שיק, לואי-איג ונסאן ופליקס-מארי אבל. מדידותיו של שיק שימשו אף כבסיס לחלוקת שטח המבנה בין הכנסיות השונות. וירג'יליו קורבו (Virgilio Corbo) מבית הספר הפרנציסקני למקרא ערך בכנסייה מחקר ארכאולוגי בשנות ה-60 של המאה ה-19.

ביולי 1927 נפגעה הכנסייה בצורה משמעותית ברעידת אדמה, שפגעה במבנה המוזנח. הבריטים ניסו לגרום לשלוש העדות הגדולות להגיע להסכמה באשר לשיפוץ כולל של הכנסייה אולם ללא הצלחה. עם זאת, עד שנת 1935 שופצו והוחלפו, בניהולו של האדריכל הבריטי ויליאם הארווי (William Harvey), כיפת הקתוליקון, הפסיפסים בקפלת הגולגולתא וכן הוסרו משקופי השיש המגולפים של הכנסייה, שהועברו לטיפול ושימור במוזיאון רוקפלר, שם הם מוצגים עד היום.[23]

עם זאת, את השיפוץ המשמעותי של הכנסייה החלו רק בשנות השישים, תחת השלטון הירדני, והשיפוץ נמשך למעשה עד סוף המאה העשרים. במרץ 1947 הותקנו סביב האדיקולה תומכות מתכת ועץ שנועדו למנוע את התמוטטותה. בשל מחלוקת על אופיו של השיפוץ, התומכות ניצבו במקום עד לשיפוץ המקיף של מבנה הקבר בשנים 2016–2017. המחלוקת נסבה סביב רצונם של היוונים לשפץ ולחזק את המבנה הקיים מול שאיפתם של הקתולים להחזירו למצבו כפי שהיה בתקופה הצלבנית.

בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 הושלם שחזור סלע הצליבה בידי ארכיטקט מטעם הכנסייה היוונית-אורתודוקסית.

ב-15 במאי 2009 התארח האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בכנסייה, כחלק מביקורו בישראל. בנדיקטוס ביקר בכנסייה כאורח הכנסיות היוונית-אורתודוקסית והארמנית. לאחר טקס וסיור בכנסייה קיים האפיפיור תפילה פרטית בקפלה של הגולגולתא[24].

ב-24 באפריל 2010 ניסה תייר מאירלנד לדקור מתפללים בכנסייה. כוחות הביטחון ירו בו בטרם הספיק לפגוע במתפללים[25].

בשנת 2016 החל שיפוץ מקיף של מתחם מבנה הקבר, לאחר שהושג הסכם בין שלושת הגופים העיקריים שלהם חלק בכנסיית הקבר על פי הסטטוס קוו: הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, משמורת ארץ הקודש (הפרנציסקנית) והפטריארכיה הארמנית. במסגרת השיפוץ הוסרו אבני השיש מעל קבר ישו לראשונה מאז המאה ה-16[26].

בפברואר 2018 הורו הגורמים המנהלים את הכנסייה על סגירת הכנסייה לצליינים במחאה על כוונת עיריית ירושלים לגבות ארנונה על מבנים ואזורים מסחריים שבבעלות הכנסיות ועל הצעת חוק פרטית שנועדה להלאים קרקעות שהכנסייה מכרה ליזמים פרטיים. לאחר שלושה ימים נפתח המתחם לאחר התערבות ראש ממשלת ישראל [27][28].

החל משנת 2022 עוברת רצפת הכנסייה שיפוץ נרחב בראשות חוקרים מהספיאנצה.

^ זליגמן, יוחנן ג'ון, ואבני, גדעון, "חפירות ומחקרים חדשים במתחם כנסיית הקבר", קדמוניות, ירושלים, חוברת 2 (122) תשס"ב, עמ' 121. ^ על המסורות השונות לגילוי הצלב ראו: אשכנזי, יעקב, אם הכנסיות כולן, כנסיית ירושלים מראשיתה ועד הכיבוש המוסלמי, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2009, עמ' 46-52. ^ צפריר, יורם, ארץ-ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, חלק ב', יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1984, עמ' 91–92 ^ ברושי מפרש את התיאור כמעיד על הודייה של נוסעי ספינה על הצלתם בידי האל. Broshi, Magen, "Excavations, in the Holy Sepulchre in the chapel of St. Vartan and the Armenian Martyr", Ancient Churches Revealed, Tsafrir, Yoram (ed.), Israel Exploration Society, Jerusalem, 1993, pp.118–12 ^ פטריך, יוסף, "כנסיית הקבר: תולדותיה ומרכיביה הארכיטקטוניים", בתוך ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית 70-638, צפריר, יורם (עורך), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמ' 354. ^ התרגום מתוך: בהט דן, ירושלים, אוסף מקורות, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 1999, עמ' 73 ^ זליגמן, יוחנן ג'ון, ואבני, גדעון, "חפירות ומחקרים חדשים במתחם כנסיית הקבר", קדמוניות, ירושלים, חוברת 2 (122) תשס"ב, עמ' 121–122 ^ ראו למשל: די סגני, לאה, "ממצאים אפיגרפים חושפים פרקים חדשים בתולדות כנסיית הקבר במאה השישית", בתוך: ברוך, אייל; פאוסט, אברהם (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השנים-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת-גן, 2006, עמ' 157–164 ^ פטריך, יוסף, "כנסיית הקבר: תולדותיה ומרכיביה הארכיטקטוניים", עמ' 353 ^ התרגום על פי: Biddle, Martin, "The Tomb of Christ, Sources, Methods and New Approach", Inside: Churches Built in Ancient Times, Recent Studies in Early Christian Archaeology, Painter, Kenneth (ed.), society of antiquaries of London, London, 1994, p. 105. בידל טוען כי עדות זו מקדימה את בניית הכנסייה בידי מונומכוס, בניגוד לעדות המאוחרת יותר של ויליאם מצור. ^ "The Travels of Saewulf" in: Wright, Thomas (ed.), Early Travels in Palestine, Dover, Mineola, New York, 2003, pp. 31-49 ^ תרגום מאנגלית, מתוך: Biddle, Martin, The Tomb of Christ, Phoenix Mill, Sutton Publishing, 1999, pp. 92–94 ^ לוי-רובין, מלכה, "המפות הצלבניות של ירושלים", בתוך: אבירי ארץ הקודש, ממלכת ירושלים הצלבנית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999, עמ' 197–203 ^ כנסיית הקבר - המפתח הקדוש, באתר מסע אחר ^ נורית כנען-קדר, "המשקופים הצלבניים בכנסיית הקבר הקדוש – הצעת קריאה חדשה," בתוך: ב"ז קדר (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1979, עמ' 326–316 ^ מצוטט בתוך: מנדלסון, דוד, צל וחיזיון בירושלים, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2002, עמ' 104 ^ חיים ביינארט, הרעש בארץ ישראל ביאנואר 1546, ידיעות החברה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה, א-ב, תשט"ו, עמ' 29-34 ^ L.G.A. Cust, The Status Quo in the Holy Places, 1929 ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 364, 382, 501, 595 ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 5, עמ' 69 (ראו גם: מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 586, הערה 3) ^ מרי אליזה רוג'רס, חיי יום-יום בארץ-ישראל, ספריית מסעות ארץ-ישראל בעריכת רחבעם זאבי, הוצאת משרד הביטחון, 1984; עמ' ט, יב; פרק 11, עמ' 269-261
ג'יימס פין, עתות סופה, הוצאת יד יצחק בן-צבי תש"ם; פרק 36, עמ' 578–576 ^ פאריי, פ. א., ירושלים, 1961, רשמי ביקור, הוצאת אריאל, ירושלים, 1978, עמ' 13, 25 ^ אבני, גדעון; זליגמן, יוחנן (ג'ון), "בין הר הבית לכנסיית הקבר - מעורבות ארכאולוגית במקומות הקדושים בירושלים", בתוך: פייגה, מיכאל; שילוני, צבי (עורכים), קרדום לחפור בו, ארכאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008, עמ' 79–105. וגם: Biddle, Martin, "The Tomb of Christ, Sources, Methods and New Approach", Inside: Churches Built in Ancient Times, Recent Studies in Early Christian Archaeology, Painter, Kenneth (ed.), society of antiquaries of London, London, 1994, pp. 75-79 ^ אתר משרד החוץ (באנגלית) ^ דורון נחום, כנסיית הקבר: תייר אירי נורה בשל חשד כי ניסה לדקור מתפללים, באתר של "רשת 13", 24 באפריל 2010 (במקור, מאתר "nana10") ^   ניר חסון, לראשונה זה מאות שנים: הוסרו אבני השיש מעל קבר ישו, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2016 ^ ד"ר אמנון רמון, מדוע נסגרה כנסיית הקבר?, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 7 במרץ 2018 ^ ד"ר דוד גורביץ', ‏"הכנסיות, המשבר והלקח", השילוח, 9, אפריל 2018