הקמת העיר  מפת הוואנה מ-1888

ראשוני האירופאים פקדו את המקום בו נמצאת הוואנה בשנת 1509, במסגרת מסעו של מגלה הארצות הספרדי סבסטיאן דה אוקאמפו, שסבב את האי קובה. ב-25 באוגוסט 1515 נוסדה העיר בידי דייגו ולאסקס דה קוויאר, בחופה הדרומי של המדינה, בסמוך למקום בו שוכנת היום העיר סוּרְחִידֶרוֹ דֶה בָּאטְבָּאנוֹ. מאחר שהניסיונות לבסס במקום נמל לא צלחו, הוקמה העיר מחדש בשנת 1519 במקומה הנוכחי.

במהלך המאה ה-16 סבלה העיר מהתקפות של שודדי ים ושל פריבטירים צרפתים. ראשוני התוקפים, בראשותו של הצרפתי ז'אק דה סור, השתלטו על העיר בקלילות בשנת 1555, בזזו אותה והעלו אותה באש. התקפות נוספות הביאו את הספרדים להתחיל בביצורה של העיר. הביצורים לא נועדו רק להגנה על העיר, אלא גם כדי לאפשר לספרדים לשלוט ביתר קלות במסחר המתנהל בה, ולהתמודד עם השוק השחור שהתפתח בה. אמצעי הגנה נוסף שנקטו הספרדים, החל מ-1561, הוא ליווי כל הספינות העושות דרכן לספרד בספינות מלחמה של הצי הספרדי.

התרחבות והתבססות כמרכז כלכלי חשוב

ספינות שעשו את דרכן מהמושבות הספרדיות ביבשת אמריקה לספרד, עגנו בנמל של הוואנה, בהמתנה לליווי של ספינות הצי ולהתארגנותו של צי האינדיאס. כך, הפכה העיר למרכז מסחרי חשוב של אוצרות הטבע של היבשת: זהב, כסף וצמר אלפקות מהרי האנדים, אזמרגד ומוצרי עור מקולומביה, מהגוני מגואטמלה ומקובה עצמה, תבלינים ממקסיקו, וכן תירס, מניהוט (יוקה) וקקאו. העלייה בחשיבותה של העיר הביאה את מושל קובה להעביר את מושבו מסנטיאגו דה קובה להוואנה ב-1563. במקביל, נמשכו ביצורי העיר, ונבנו שלושה מבצרים חשובים: קאסטיו דה לה ריאל פוארסה במרכז העיר (בנייתו החלה ב-1562), קאסטיו דה לוס טרס רייס מאגוס דל מורו ממזרח למפרץ הוואנה (הבנייה החלה ב-1589) וסן סלוודור דה לה פונטה ממערב לו (1590). מגמת ההתפתחות של העיר נמשכה גם במהלך המאה ה-17, אך נבלמה ב-1649, כאשר מגפה שמקורה בקרטחנה פקדה את העיר והביאה למותם של שליש מתושביה.

ב-30 בנובמבר 1665 העניקה לעיר אלמנתו של פליפה הרביעי, מריה אנה, את מגן העיר. המגן כלל אלמנטים סימבוליים כמו 3 המבצרים החשובים בעיר, וכן מפתח, המייצג את כינויה של העיר באותה עת, "מפתח המפרץ".

ב-1674 החלו הספרדים בבניית חומה סביב העיר. העבודות הסתיימו רק ב-1740.

במחצית המאה ה-18 התגוררו בהוואנה כ-70 אלף תושבים, והיא הייתה העיר השלישית בגודלה ביבשת אמריקה, אחרי לימה ומקסיקו סיטי[1]. שגשוגה הכלכלי של העיר צד את עיניהם של הבריטים, שכחלק ממאמציהם במלחמת שבע השנים החליטו לכבוש אותה. ב-6 ביוני 1762, חמישים ספינות של הצי המלכותי, ועליהן כ-14 אלף חיילים, נכנסו למים הטריטוריאליים של קובה, במטרה לכבוש את הוואנה. עד אוגוסט כבר הייתה העיר בשליטתם. הבריטים לא שהו בעיר זמן רב. בפברואר 1763 נחתם חוזה פריז ששם קץ למלחמת שבע השנים, ובמסגרתו בריטניה, שקיבלה לידיה את פלורידה, החזירה את הוואנה לידי הספרדים. בתקופה הקצרה בה שהו בקובה, הספיקו הבריטים להביא אלפי עבדים ממושבותיהם במערב אפריקה ובקאריביים, על מנת שיעבדו במטעי הסוכר, ובכך השפיעו על המאזן הדמוגרפי במדינה.

אחד הלקחים שהפיקו הספרדים מהכיבוש הבריטי הוא שהעיר אינה מבוצרת דיה, ועל כן המשיכו בביצוריה. כבר באותה שנה הם החלו בבנייתו של מבצר לה קבניה בסמוך לנמל. עם סיום הבנייה, בשנת 1774, היה המבצר לגדול ביותר ביבשת אמריקה. מבצרים נוספים שנבנו הם מבצר אָטארֶס ומבצר אל פרינסיפֶּה. בנוסף, הוצבו סוללות תותחים לאורך חופי העיר.

 הקתדרלה של הוואנה

במהלך המאה ה-18 נבנתה גם הקתדרלה של הוואנה. היא נחנכה ב-1748 ככנסייה ישועית, ולאחר גירושם מהאימפריה הספרדית הפכה, ב-1777, לכנסייה רגילה. ב-1788 הוכרזה כקתדרלה של הוואנה באופן רשמי, וב-15 בינואר 1796 הועברו אליה עצמותיו של כריסטופר קולומבוס מסנטו דומינגו. קולומבוס היה קבור במקום עד שהועבר לסביליה לאחר הפסדה של ספרד במלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898.

במהלך המאה ה-19 התפתחו קשרי המסחר בין ארצות הברית לבין האיים הקאריביים, והדבר השפיע גם על הוואנה. העיר הפכה אופנתית יותר, הוקמו בה תיאטראות ובני מעמד הביניים שהחל להתעשר, בנו לעצמם בתים מפוארים יותר, רבים מהם בסגנון נאו-קלאסי.

ב-1837 נחנכה מסילת הברזל הראשונה בקובה, שקישרה בין הוואנה לבין בֶּחוּקָאל, שנועדה בעיקר לשינוע סוכר. בכך, הייתה קובה למדינה החמישית בעולם שבה מוקמת מסילת ברזל, ולראשונה מקרב המדינות דוברות הספרדית.

ב-1863 נפרצו חומות העיר, על מנת לאפשר את התרחבותה. עד סוף המאה הוקמו הרבעים ודאדו, מירָמָאר וסיבּוֹנֶיי, אליהם עברו עשירי העיר.

תום השלטון הספרדי ולאחר עצמאות קובה  סמטת הֵמֶל, הוואנה

ב-15 בפברואר 1898 התפוצצה ספינת המלחמה האמריקאית "מיין" במימי נמל הוואנה. הפיצוץ היה העילה לפרוץ מלחמת ארצות הברית–ספרד. במהלך הקיץ השתלט צבא ארצות הברית על קובה, והשלטון הספרדי בה הסתיים. ב-1902 הייתה קובה למדינה עצמאית, בכפוף לתיקון פלאט, והוואנה הייתה לבירתה.

בראשית המאה ה-20 הייתה נתונה קובה תחת השפעה אמריקאית חזקה. הוואנה הפכה ליעד תיירות מועדף על האמריקאים, ובעיר הוקמו מלונות פאר, בתי קזינו ומועדוני לילה. בשנות ה-30 פקדו אותה לעיתים תכופות ראשי המאפיה, ובהם מאיר לנסקי ולאקי לוצ'יאנו, שגם ניהלו כמה מבתי הקזינו הגדולים בעיר. באותה העת, הניבו ההימורים בהוואנה רווחים גדולים אף יותר מאשר בלאס וגאס. ב-1958 ביקרו בהוואנה מעל 300 אלף תיירים אמריקאים. חתן פרס נובל לספרות, ארנסט המינגוויי, שהתגורר בה במשך שנים רבות וכתב בה כמה מספריו, טען כי "במונחי יופי, רק ונציה ופריז עולות על הוואנה".

המהפכה הקובנית ב-1959 שמה קץ לעידן זה. התיירים האמריקאים עזבו, והאמברגו שהטילה ממשלת ארצות הברית פגע קשות בכלכלת העיר. במהלך שנות ה-60 הולאמו רוב בתי העסק בעיר[2]. מצבם הכלכלי הקשה של התושבים ושל הממשלה מנע את שימור המבנים הישנים בעיר, והם החלו לסבול מהזנחה. המצב הכלכלי בקובה החמיר לאחר התפרקות ברית המועצות, שתמכה בה כלכלית, בשנת 1991. ממשלת קובה החליטה לממש את הפוטנציאל התיירותי של העיר[3], ותיירים ממדינות מערב אירופה ומקנדה החלו לפקוד אותה. תיירים אלה מכניסים לקופת המדינה כ-2 מיליארד דולרים מדי שנה, מה שאיפשר את שיפוצם של מבנים ורחובות בעיר העתיקה.