חוף השלדים (באנגלית Skeleton Coast) הוא החלק הצפוני שברצועת החוף של נמיביה. גבולותיו הם מנהר קוננה בצפון ועד לנהר סווקופ בדרום, והוא שוכן לחופי האוקיינוס האטלנטי. לעיתים משתמשים במנוח "חוף השלדים" על מנת לתאר את כל החוף של מדבר נמיב. הבושמנים שבפנים הארץ קוראים לאזור - "האדמה שהאל ברא בכעסו", בעוד המלחים הפורטוגזים שהגיעו לחוף במסעם כינו את המקום - "שערי הגיהנום".

מזג האוויר בחוף נשלט בעיקר על ידי זרם בֶּנְגֶלָה הקר המגיע מן האוקיינוס האטלנטי, וגורם לכמות משקעים קטנה ביותר (לעיתים רחוקות למעלה מ-10 מ"מ) ולערפל תדיר (לאורך כמעט כל השנה).

חוף השלדים נקרא כך כיוון שבעבר היה מכוסה החוף בעצמות לווייתנים וכלבי ים שניצודו ("Skeleton" - שלד באנגלית), אם כי כיום החוף מכוסה דווקא בשלדות אוניות שנטרפו וטבעו - למעלה מ-100 כלי שיט בגדלים שונים שרועים לאורך חוף זה. חוף השלדים מכיל באופן כללי חול רך, אשר לעיתים מופיעים בו מחשופי סלע. בחלקו הדרומי, חוף השלדים משופע בחצץ, לעומת חלקו הצפוני שם הדיונות הן סוג האדמה הדומיננטי.

בעבר הרחוק החוף הוחזק על ידי קבוצת הסטרנדלופר (בשפת קויסן - ציידים-לקטים), ועדויות לכך נמצאות בערימות צדפות שנמצאות במספר חלקים של החוף.

האירופאי הראשון שדרך על אדמת נמיביה היה הפורטוגזי דיוגו קאו, שעצר בחוף זה ב-1486. הוא הציב שם פדראו (Padrão), עמוד אבן, שהחליף את צלבי העץ בהם נהגו עד אז להשתמש הפורטוגלים, על מנת לקבוע חזקה פורטוגלית על הקרקע.

נמיביה הכריזה על מרבית החוף, 16,000 קמ"ר, כפארק לאומי חוף השלדים, כאשר חלקו הצפוני של הפארק יועדו כשטחים פתוחים. החוף שימש אתר צילומים למספר סרטי תעודה על חיות הבר במקום, בייחוד בנוגע להסתגלותם של החיות למזג האוויר הצחיח.