בשנת 1253 הקימו אבירי המסדר הליבוני את מצודת ממלבורג (Memelburg) במקום בו שוכנת כיום קלייפדה, וחלקה הצפוני של הרצועה בא תחת שליטתו. קלייפדה וצפון הרצועה עברו בשנת 1328 לשליטת המסדר הטבטוני וקו הגבול בין הדיוקסיה של קלייפדה בצפון וזו של סמבייה בדרום חצה את הרצועה לרוחבה. קו גבול זה השתנה אך מעט לאורך מאות השנים שלאחר מכן וקבע במידה רבה את מיקומו של הגבול הנוכחי בין רוסיה וליטא. ב-1372 קמה העיר ריבאצ'י (אז רוסיטן - Rossiten) בדרומה של הרצועה גופה. מ-1525 ועד 1918 השתייכה הרצועה לפרוסיה ולאחריה לגרמניה, אם כי היא נכבשה לתקופות קצרות על ידי שוודיה ורוסיה.

במהלך המאה ה-16 התפשטו החולות ברצועה בשל כריתה מסיבית של עצים ומרעה יתר. החולות כיסו תחתם כפרים שלמים, דבר שהוביל לכך שממשלת פרוסיה החלה בשנת 1825 בתהליך של נטיעת עצים המכסים חלקים גדולים מהרצועה עד היום. במהלך המאה ה-19 הורכב רוב אוכלוסיית הרצועה מקורונים, עם מיעוט גרמני בדרום וליטאי בצפון, אולם הקורונים הלכו והתבוללו, ובתחילת המאה ה-20 הייתה רוב האוכלוסייה במקום גרמנית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה הרצועה נתונה תחת ניהול צרפתי, וב-1923 חולקה בין ליטא לגרמניה (פרוסיה המזרחית) לאורך קו הגבול הנוכחי. לאחר השחרור מהכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה גורשה האוכלוסייה הגרמנית שישבה ברצועה והאזור היה לחלק מברית המועצות. מאז עצמאות ליטא ב-1990 מחלקות רוסיה וליטא את השליטה באזור.

בשנת 2000 הכריז ארגון אונסק"ו על הרצועה הקורונית כאתר מורשת עולמית.