Arches National Park
( הפארק הלאומי ארצ'ס )הפארק הלאומי ארצ'ס (באנגלית: Arches National Park, מילולית "הפארק הלאומי קשתות") הוא פארק לאומי במזרח מדינת יוטה שבארצות הברית. הפארק גובל בנהר הקולורדו, כ-6 קילומטרים צפונית לעיר מואב. הפארק כולל בתוכו תצורות סלע מגוונות וייחודיות, והוא ידוע בעיקר בגלל הריכוז הגדול ביותר של קשתות טבעיות בעולם, הפארק מכיל יותר מ-2,000 קשתות טבעיות שמפתח הקשת שלהן גדול מ-90 סנטימטרים, ובהן קשת דליקייט (Delicate Arch), תוואי הנוף המפורסם ביותר בפארק. יצירת הקשתות היא תהליך מתמשך, לאורך השנים עוברות קשתות קיימות סחיפה וקשתות חדשות נוצרות.
הפארק משתרע על שטח של 310 קילומטרים רבועים של אזור המדבר הגבוה השוכן ברמת קולורדו. הנקודה הגבוהה ביותר היא אלפנט ביוט (Elephant Butte) בגובה 1,723 מטרים והמקום הנמוך ביותר הוא בגובה 1,225 מטרים על נהר הקולורדו. כמות המשקעים השנתית הממוצעת בפארק היא פחות מ-200 מילימטרים.
הפארק מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. הוא הוכרז כמונומנט לאומי ב-12 באפריל 1929, וכפארק לאומי ב-12 בנובמבר 1971.
הפארק הלאומי ארצ'ס (באנגלית: Arches National Park, מילולית "הפארק הלאומי קשתות") הוא פארק לאומי במזרח מדינת יוטה שבארצות הברית. הפארק גובל בנהר הקולורדו, כ-6 קילומטרים צפונית לעיר מואב. הפארק כולל בתוכו תצורות סלע מגוונות וייחודיות, והוא ידוע בעיקר בגלל הריכוז הגדול ביותר של קשתות טבעיות בעולם, הפארק מכיל יותר מ-2,000 קשתות טבעיות שמפתח הקשת שלהן גדול מ-90 סנטימטרים, ובהן קשת דליקייט (Delicate Arch), תוואי הנוף המפורסם ביותר בפארק. יצירת הקשתות היא תהליך מתמשך, לאורך השנים עוברות קשתות קיימות סחיפה וקשתות חדשות נוצרות.
הפארק משתרע על שטח של 310 קילומטרים רבועים של אזור המדבר הגבוה השוכן ברמת קולורדו. הנקודה הגבוהה ביותר היא אלפנט ביוט (Elephant Butte) בגובה 1,723 מטרים והמקום הנמוך ביותר הוא בגובה 1,225 מטרים על נהר הקולורדו. כמות המשקעים השנתית הממוצעת בפארק היא פחות מ-200 מילימטרים.
הפארק מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. הוא הוכרז כמונומנט לאומי ב-12 באפריל 1929, וכפארק לאומי ב-12 בנובמבר 1971.
עדויות ראשונות לנוכחות אנושית בפארק של ימינו מתוארכות לשלהי עידן הקרח האחרון, לפני למעלה מ-10,000 שנים. האזור עשיר בצור וכלקדון. עם זאת, עקבות לקיום חקלאות באזור הם בני 2,000 שנים בלבד. נתגלו שרידים לשדות שבהם גידלו תירס, שעועית ודלעת. עם זאת, לא נתגלתה כל עדות להתיישבות אנושית מתקופה זו. משערים כי התושבים בתקופה זו התגוררו בסמוך לארבע הפינות, הגבול בין ארבע המדינות: אריזונה, קולורדו, ניו מקסיקו ויוטה, לא רחוק מהפארק, ורק עיבדו את השדות בתחומי הפארק הלאומי ארצ'ס. התושבים היו שייכים לתרבות פרימונט או לאבות הקדמונים של תרבות הפואבלו. הם התגוררו במבנים דומים למבנים המעוררים הערצה עד היום במסה ורדה. אף שאין באזור שרידי מבני מגורים, יש שפע פטרוגליפים מתקופה זו. הצאצאים של בוני הפואבלו חיים עדיין בפואבלו, לדוגמה האינדיאנים בני ההופי. בני תרבות פרימונט היו בני זמנם של בוני הפואבלו וההבדלים בין שתי התרבויות לא נחקרו דיים. שתי התרבויות נטשו את האזור כמעט במקביל לפני כ-700 שנים.
במקומם התיישבו באזור בני שבט הפאיוט, עם זאת, תקופת ההתיישבות אינה לגמרי ברורה. המפגשים הראשונים עם שבט זה אירעו ב-1776. פטרוגליפים משויכים גם הם לבני הפאיוט, כיוון שבהם מתוארים סצנות ציד שבהם ציידים רוכבים על סוסים. סוסים הגיעו לאמריקה הצפונית רק עם בוא הספרדים ליבשת.
התיישבות של האדם הלבןהאירופאים הראשונים שהגיעו לאזור היו ספרדים. המיסיונרים הספרדים שהגיעו לאזור ב-1775 פגשו אנשים משבטי האינדיאניים יוט ופאיוט. התאריך המתועד הראשון להגעה של אדם לבן לאזור הוא מצייד פרוות בשם דניס ג'וליאן (Denis Julien). הוא נהג לחקוק את שמו ואת התאריך על סלעים באזורים שבהם צד. העדות המוקדמת ביותר בפארק מתוארכת ל-9 ביוני 1844.
המורמונים יסדו ב-1855 מיסיון הקרוי מיסיון הר אלק (Elk Mountain Mission), כיום מואב. בשל כמה עימותים עם האינדיאנים מבני היוט הם נאלצו לנטוש את המיסיון. בין 1880 ל-1890 המיסיון הנטוש יושב מחדש על ידי חקלאים, ציידי פרוות וכורים, אבל מעטים בלבד ניסו ליישב את השטח המדברי צפונית ליישוב. טמפרטורות עד ל-40°C, ומקורות מים מעטים הכשילו כל ניסיון. התיעוד היחיד הוא לחווה שהקים ג'ון וסלי וולף (John Wesley Wolfe), ותיק מלחמת האזרחים האמריקנית, שהתיישב ב-1898 יחד עם בנו הבכור פרד באזור שכיום עובר בו שביל קשת דליקייט. ב-1906 הצטרפו אליהם בתו פלורה עם בעלה וילדיהם, ששבו למואב ב-1908. וולף מכר את חוותו לטומי לרסון (Tommy Larson) ב-1910 ושב לאוהיו שממנה הגיע ליוטה במקור.
העיתונאי לורן "ביש" טיילור (Loren "Bish" Taylor), שהוציא לאור את העיתון של מואב מ-1911, דיווח שוב ושוב בעיתונו על יופיו של האזור צפונית למואב. לסיוריו נלווה לעיתים קרובות הרופא הראשון בעיירה, ג'ון "דוק" ויליאמס (John "Doc" Williams). נקודת התצפית שאליה הגיעו לעיתים קרובות ושממנה צפו באזור קרויה עדיין "נקודת דוק ויליאמס" (Doc Williams Point).
הדיווחים של טיילור התפרסמו, ולכן כתב מחפש זהב בשם אלכסנדר רינגהופר (Alexander Ringhoffer) לחברת הרכבת המערבית דנוור וריו גראנדה (Denver and Rio Grande Western Railroad) והציע להם לפתח את האזור לתיירות. הוא ליווה את הנציגים של חברת הרכבת בביקורם באזור, והם התרשמו כל כך שהם התחילו מיד פרויקט ליזום הגנה על האזור ולמשוך תיירים, ובכך לנצל טוב יותר את קו הרכבת שלהם בין דנוור לסולט לייק סיטי שעבר כ-60 קילומטרים צפונית למואב.
היסטוריה של הפארקעל בסיס התוכניות של חברת הרכבות הכריז נשיא ארצות הברית הרברט הובר על האזור כמונומנט לאומי במטרה להגן על פלאי הטבע הרבים שבו. הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הרחיב את השטח ב-25 בנובמבר 1938. המונומנט הורחב שוב ב-1960 וב-1969.
עד שנות ה-60 של המאה ה-20 לא בוצע במונומנט הלאומי כל פיתוח. הסופר אדוארד אבי עבד כשומר פארקים באזור במשך כמה קיצים וכתב על בסיס חוויותיו את ספרו האוטוביוגרפי "Desert Solitaire" (1968), ספר שהייתה לו השפעה גדולה על התנועה לשמירת הסביבה. המצב השתנה בעקבות תוכנית משימה 66,[א] שבמסגרתה הושקעו קרוב למיליארד דולר בתשתיות ובמתקני תיירות בפארקים בשנת ה-50 לייסוד שירות הפארקים הלאומיים.
ב-12 בנובמבר 1971 חתם הנשיא ריצ'רד ניקסון על החוק שעבר בקונגרס ששדרג את מעמד האתר לפארק לאומי, אם כי הוא צמצם את גודל השטח. ב-1988 הרחיב הנשיא ביל קלינטון במעט את שטח הפארק.
בשנת 2022 התקיים בפארק ניסוי ייחודי, שהיתנה כניסה לפארק בהזמנה מראש של כרטיסים המוגבלים לשעת כניסה מסוימת.[1]
שגיאת ציטוט: נראה כי בדף קיימות תבניות "ביאור" אך לא תבנית "ביאורים" להצגתן.
הוספת תגובה חדשה