תושבים ראשונים ואוכלוסיות חולפות  פטרוגליפים מעל מסקיט ספרינגס (Mesquite Springs)

ידוע על ארבע תרבויות של ילידים שחיו באזור ב-10,000 השנים האחרונות. הקבוצה הידועה הראשונה, "אנשי נווארס ספרינג" (Nevares Spring People), היו ציידים-לקטים שהגיעו לאזור כנראה לפני כ-9,000 שנים כאשר עדיין היו אגמים קטנים בעמק המוות ובעמק פנאמינט הסמוך. האקלים אז היה נוח יותר, וחיות ציד גדולות היו עדיין בשפע. לפני כ-5,000 שנים החליפו "אנשי מסקיט פלאט" (Mesquite Flat People) את אנשי נווארס ספרינג. לפני כ-2,000 שנים הגיעו "אנשי סרטוגה ספרינג" (Saratoga Spring People) לאזור, שבתקופה זו כבר היה מדבר חם וצחיח.[1] יכולות הציד והליקוט של האנשים מתרבות זו היו מתקדמות יותר והם היו מיומנים במלאכת יד. הם גם השאירו תצורות מסתוריות מאבן בעמק.

לפני כאלף שנים הגיעו לאזור בני הטימבישה (Timbisha, לשעבר היו קרויים שושוני (אנ') והיו ידועים גם כפנאמינט וקוסו), צדו בעלי חיים וליקטו פולים של ינבוט יחד עם צנוברים מאורן פיניון. בשל הבדלי הגובה הניכרים בין קרקעית העמק ורכסי ההרים, בייחוד במערב, היה דפוס הנדידה השנתי של בני הטימבישה אנכי. מחנות החורף שלהם שכנו קרוב למקורות המים בקרקעית העמק. ככל שמזג האוויר התחמם באביב ולקראת הקיץ, העשב הבשיל במקומות גבוהים יותר ויותר. עד נובמבר חיו בני הטימבישה בפסגות הרכסים שבהם הם אספו צנוברים לפני שפנו לשוב לקרקעית העמק לתקופת החורף. כמה משפחות של בני טימבישה חיות עדיין בתחומי הפארק בפרנס קריק (טימבישה הוא השם הילידי למקום). מאהונו (Maahunu) הוא אתר של יישוב לשעבר של בני הטימבישה ששכן סמוך לטירת סקוטי (Scotty's Castle), אבל ננטש. סלים רבים המוצגים בטירת סקוטי נעשו על ידי הטימבישה, שהועסקו במקום כפועלים ובעבודות ניקיון לפני ששירות הפארקים רכש את המקום.

הבהלה לזהב בקליפורניה הביאה בכנפיה את ראשוני האנשים ממוצא אירופי לבקר באזור. בדצמבר 1849 שתי שיירות של נוסעים בדרכם לשדות הזהב של קליפורניה שבהן בסך הכל כ-100 קרונות נכנסו לעמק המוות לאחר שהלכו לאיבוד במה שחשבו שהוא קיצור דרך לשביל הספרדי הישן (Old Spanish Trail). במשך שבועות לא הצליחו אנשי השיירה, המכונה חבורת בנט-ארקן (Bennett-Arcane Party), למצוא מעבר היוצא מהעמק. הם הצליחו למצוא מי שתייה במעיינות שונים באזור, אבל נאלצו לשחוט כמה מהשוורים שלהם על מנת לשרוד. הם השתמשו בעץ של הקרונות שלהם על מנת לצלות את הבשר ולהכין בשר מיובש. המקום שבו עשו זאת קרוי כיום "מחנה העגלות השרופות" (Burned Wagons Camp) ושוכן סמוך לדיונות החול.

לאחר שנטשו את קרונותיהם, הם יצאו מהעמק בהליכה. זמן קצר לאחר שעזבו את העמק, הסתובבה אחת הנשים בקבוצה ואמרה, "להתראות עמק המוות", ובכך נתנה לעמק שבו שרדו בני החבורה את שמו. בחבורה היה גם ויליאם מנלי (William Lewis Manly), שספרו האוטוביוגרפי "עמק המוות בשנת 49" מספר בפרוטרוט מסע זה ופרסם את האזור (מאוחר יותר קראו גאולוגים על שמו את האגם הפרהיסטורי שמילא פעם את העמק).

 קרונות של 20 פרדות בעמק המוות רכבת היסטורית ששינעה בוראקס מעמק המוות (מוזיאון פרנס קריק), 2022 סקידו ב-1906 טירת סקוטי בבנייה שרידי מכרה הפלאים של קין עובדי חיל השימור האזרחי בעמק המוותתנופת פריחה ודעיכה

העפרות הידועות ביותר הקשורות לאזור היו גם הקלות ביותר לכרייה וגם הרווחיות ביותר: משקעים אוופוריטיים כדוגמת מלחים, בוראט וטלק. בוראקס נתגלה על ידי רוזי וארון וינטרס (Rosie and Aaron Winters) בסמוך לחוות "נווה המדבר בעמק המוות" (אז הייתה קרויה גרינלנד) ב-1881. מאוחר יותר באותה שנה הפכו "מפעלי הבוראקס איגל" (Eagle Borax Works) לפעילות הבוראקס הכלכלית הראשונה בעמק המוות. ויליאם טל קולמן (William Tell Coleman) הקים את מפעל "מפעלי בוראקס הרמוני" (Harmony Borax Works) והחל לעבד את העפרה בשלהי 1883 או תחילת 1884, והמשיך עד 1888. חברת הכרייה והזיקוק ייצרו בוראקס לייצור סבונים ולשימושים תעשייתיים.[2] התוצר הסופי שונע מהעמק עד למסוף הרכבת במוהאבי במרחק של 266 קילומטרים משם. הקרונות שהכילו 10 טון נמשכו על ידי "צוות של 20 פרדות" (twenty-mule team), בפועל צוות של 18 פרדות ושני סוסים.[2]

מהירות הקרונות של הצוותים של 20 הפרדות הייתה בממוצע 3 קילומטרים לשעה ונדרשו 30 ימים להשלים מסע הלוך ושוב. השם המסחרי "צוות הבוראקס של 20 הפרדות" (20-Mule Team Borax) התקבע על ידי "חברת הבוראקס של החוף הפסיפי" (Pacific Coast Borax Company) של פרנסיס מריון סמית (Francis Marion Smith) לאחר שסמית רכש את אחזקות הבוראקס של קולמן ב-1890. מסע פרסום בלתי נשכח השתמש בדמות הקרונות על מנת לקדם את סבון היד הגרגירי המכונה בורקסו (Boraxo) ותוכניות הרדיו והטלוויזיה הקרויות "ימי עמק המוות" (Death Valley Days). ב-1914 נבנתה רכבת עמק המוות כדי לשרת את פעילות הכרייה בחלק המזרחי של העמק. הכרייה המשיכה לאחר התמוטטות האימפריה של קולמן, ובשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20 היה האזור המקור הגדול ביותר בעולם של בוראקס. "תצורת פרנס קריק" בת ארבעה עד שישה מיליון שנים היא המקור העיקרי של מינרלים של בוראט שנכרו ממישורי המלח של עמק המוות.

מבקרים אחרים נשארו כדי לחפש ולכרות עפרות כסף, זהב, עופרת ונחושת. מפעלי הכרייה הספורדיים הללו סבלו ממיקומם המרוחק וסביבת המדבר הקשה. בדצמבר 1903, חיפשו שני גברים כסף. האחד היה כורה אירי מבוטל בשם ג'ק קין (Jack Keane) והאחר היה שוחט בסקי בעל עין אחת מבלאראט (Ballarat) בשם דומינגו אטצ'רן (Domingo Etcharren).[3] במקרה גילה קין מדף סלע רחב שבו זהב שניתן למצות בלי להפעיל כור היתוך בסמוך לאתר שבו עבדו השניים וקרא לאתר הכרייה "מכרה הפלאים של קין" (Keane Wonder Mine). תגלית זו החלה בהלה לזהב קטנה וקצרת ימים לאזור. מכרה הפלאים של קין יחד עם המכרות בריוליט (Rhyolite), בסקידו (Skidoo) ובהאריסבורג (Harrisburg) היו המכרות היחידים שהפיקו מספיק מתכת על מנת להיות רווחיים. קרו גם מעשי תרמית גמורים (פרסום שקרים על עפרות במקומות שלא היו), למשל בלידפילד (Leadfield), אבל מרבית פעולות הכרייה הסתיימו אחרי שסדרה קצרה של מכרות כשלו להניב עדות לעפרות משמעותיות (מכרות אלו מפוזרים בכל האזור ומהווים סיכון משמעותי לכל אחד שנכנס לתוכם). העיירות המשגשגות שקמו סביב מכרות אלו פרחו במהלך העשור הראשון של המאה ה-20, אבל הפכו לעיירות רפאים לאחר הפאניקה של 1907.[4]

תיירות מוקדמת

מתקני התיירות הראשונים המתועדים בעמק המוות היו קבוצה של בתי אוהלים שנבנו בשנות העשרים באתר בו שוכן כיום היישוב סטובפייפ. אנשים נהרו לאתרי נופש שנבנו סביב מעיינות טבעיים שחשבו שיש להם תכונות מרפא ושיקום. בשנת 1927 הפכה "חברת הבוראקס של החוף הפסיפי" את מגורי הצוות של חוות פרנס קריק לאתר נופש, תוך הקמת מתקני נופש ואת "אכסניית פרנס קריק".[5] המעיין בפרנס קריק נוצל לפיתוח אתר הנופש, ובעקבות הטיית המים החלו הביצות מסביב להתכווץ.

עד מהרה היה העמק ליעד חורף פופולרי. מתקנים אחרים החלו בתור אתרי נופש פרטיים אבל מאוחר יותר נפתחו לציבור. הבולט מבין אלה היה חוות עמק המוות (Death Valley Ranch), הידועה יותר בשם טירת סקוטי (Scotty's Castle). בית חווה גדול זה, שנבנה בסגנון התחייה הספרדית (Spanish Revival), הפך למלון בסוף שנות השלושים ולאתר תיירותי, במיוחד בזכות התהילה של "סקוטי מעמק המוות" (Death Valley Scotty) . סקוטי מעמק המוות, ששמו האמיתי היה וולטר סקוט (Walter Scott), היה כורה זהב שהעמיד פנים שהוא הבעלים של "הטירה שלו", שלטענתו בנה ברווחים ממכרה הזהב שלו. אף אחת מהטענות לא הייתה נכונה, אבל הבעלים האמיתי, המיליונר אלברט מוסי ג'ונסון (Albert Mussey Johnson), טיפח את המיתוס. כאשר נשאל על ידי עיתונאים מה הקשר שלו לטירה של וולטר סקוט, ענה ג 'ונסון כי הוא בנקאי של סקוט.[6]

שימור והיסטוריה מאוחרת יותר

הנשיא הרברט הובר הכריז על מונומנט לאומי בעמק המוות וסביבו ב-11 בפברואר 1933, כשהוא מקצה לצורך כך כ-8,000 קילומטרים רבועים מדרום-מזרח קליפורניה וחלקים קטנים מהחלק הדרום-מערבי ביותר של נבדה.

שנים עשר חברות עבדו בעמק המוות תוך שימוש בחיל השימור האזרחי בתקופת השפל הגדול ועד תחילת שנות ה-40 של המאה ה-20. הם בנו קסרקטינים, יישרו 800 קילומטרים של דרכים, התקינו צינורות מים וקווי טלפון, והקימו 76 בניינים. ברכס פנאמינט נסללו שבילים אל מקומות תצפית מעניינים ועבור האינדיאנים משבט הטימבישה נבנה כפר מלבני חמר שכלל מכבסה ותחנת מסחר. כמו כן נבנו חמישה אתרי מחנאות, שירותים, שדה נחיתה למטוסים ומתקני פיקניק.[7]

הקמת המונומנט גרמה לסגירה זמנית של השטח מפני חיפוש אחרי מתכות וביצוע כרייה. עם זאת, עמק המוות נפתח מחדש במהירות לכרייה בעקבות החלטה של הקונגרס של ארצות הברית ביוני של אותה שנה. ככל שחלו שיפורים בטכנולוגיה של הכרייה שאפשרו לעבד עפרות באיכות ירודה, וציוד כבד חדש אפשר לשנע כמויות גדולות יותר של סלעים השתנתה תמונת הכרייה בעמק. הימים של "מחפש הזהב הבודד", שהיה הדמות אותה קישרו עם המערב הרומנטי של ארצות הברית, חלפו מהעולם. מכרות פתוחים עמוקים ומכרות שחשפו שטחים נרחבים יצרו צלקות עמוקות בנוף ככל שחברות הכרייה הבינלאומיות רכשו זכויות כרייה בשטחים גלויים במונומנט הלאומי. הזעקה הציבורית שקמה עקב כך הובילה להגנה גדולה יותר על כל אזורי הפארקים הלאומיים והמונומנטים בארצות הברית.

ב-1976 העביר הקונגרס את הצעת החוק "חוק כרייה בפארקים" (Mining in the Parks Act) שסגרה את המונומנט הלאומי עמק המוות לאפשרות של רכישת זכויות כרייה חדשות, אסורה על מכרות פתוחים וחייבה את שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית לבחון את החוקיות של עשרות אלפי זכויות כרייה שאושרו לפני 1976. מכרות קיימים קיבלו רשות להמשיך על בסיס מוגבל ב-1980 תוך הקפדה חמורה יותר על תקני איכות הסביבה.

חטיבת ניהול המשאבים (Resources Management Division) של הפארק מנטרת כרייה בתחומי הפארק וממשיכה לבחון מחדש 19 קבוצות של זכויות כרייה רשומות ופחות מ-10 זכויות שאינן רשומות. ב-2005 נסגר מכרה בילי (Billie Mine), מכרה בוראקס תת-קרקעי ששכן לאורך הדרך על דנטהס ויו (Dante's View) ובכך הגיע לסיומו פרק הכרייה בפארק.

ארגון אונסק"ו כלל ב-1984 את המונומנט הלאומי עמק המוות כמאפיין המרכזי של שמורת הביוספירה מדבריות מוהאבי וקולורדו (Mojave and Colorado Deserts Biosphere Reserve).[8] ב-31 באוקטובר 1994 הורחב שטח המונומנט בעוד 5,300 קילומטרים רבועים והוגדר כפארק לאומי, כחלק מהצעת החוק הגנת מדבר קליפורניה (California Desert Protection Act, חוק ציבורי 103–433) שעברה בקונגרס של ארצות הברית. המעמד המשודרג של עמק המוות הפך אותו לפארק הלאומי הגדול ביותר במדינות הרצופות של ארצות הברית. הצמחים ובעלי החיים בפארק תלויים ומתבססים על מי תהום. ערים גדולות ועיירות בתחומי מערכת הזרימה האזורית של מי התהום בפארק, צומחות בקצב גידול בין הגדולים ביותר בארצות הברית. דוגמאות בולטות ברדיוס של עד 150 קילומטרים כוללות את לאס וגאס ופארמפ בנבדה. במקרה של לאס וגאס מעריכה לשכת המסחר המקומית כי בכל חודש מצטרפים לעיר כ-6,000 תושבים. בין 1985 ל-1995 גדלה אוכלוסיית עמק לאס וגאס מ-550,700 ל-1,138,800 תושבים.

ב-1977 השתמש הבמאי ג'ורג' לוקאס בחלקים מעמק המוות כאתרי צילום לסדרת הסרטים מלחמת הכוכבים, שבה הם ייצגו את כוכב הלכת הפיקטיבי טטואין.[9]