הפארק הלאומי גליישר

ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שראשוני הילידים האינדיאנים התיישבו באזור גליישר לפני כ-10,000 שנים[1]. המתיישבים הראשונים אשר ניתן לקשרם לשבטים שמתגוררים באזור הפארק בשנות האלפיים היו בני סאליש, פלאטהד, שושון ושאיין. שבט הבלקפיט הגיע לאזור בתחילת המאה ה-18, ובתוך זמן קצר שלט על המורדות המזרחיים של אזור הפארק ועל המישורים הגדולים שבמזרח. אזור הפארק סיפק לבני שבט בלקפיט מקלט מפני רוחות החורף העזות שבמישורים, והעשיר את מגוון המאכלים שלהם (שהתבסס על ביזון אמריקאי) בסוגים נוספים של בשר לאכילה. כיום גובלת שמורת האינדיאנים בלקפיט בפארק ממזרח, ואילו שמורת האינדיאנים פלטהד שוכנת ממערב ומדרום לפארק. כאשר הוקמה שמורת בלקפיט ב-1885, לאחר החתימה על הסכם ליים בול, היא כללה את האזור המזרחי של הפארק המודרני והשתרעה עד לקו פרשת המים של אמריקה[2]. בעיני שבט הבלקפיט נחשבו ההרים שבאזור, ובייחוד הר צ'יף והאזור הדרום-מזרחי באגם טו מדיסין, כ"גב העולם" וכמקום בעל חשיבות גבוהה. הצ'יף "עגל לבן" משבט בלקפיט אישר את מכירתו של אזור ההר (שטח של כ-3,200 קמ"ר) לממשל הפדרלי של ארצות הברית בתמורה ל-1.5 מיליון דולר. בפעולה זו נקבע הגבול בין הפארק לשמורה.

משלחת לואיס וקלארק, שחקרה בדרכה בין היתר את נהר מריאס ב-1806, הגיעה עד למרחק של 80 ק"מ מהאזור שבו שוכן הפארק. רצף של מסעות מחקר שנערכו לאחר 1850 סייע להכרת מאפייני האזור. ג'ורג' בירד גרינל הגיע לאזור בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-19, והתרשם מהנוף עד כדי כך שבמשך שני העשורים הבאים פעל להקמת פארק לאומי במקום. גרינל תיאר בכתב ב-1901 את האזור, תוך שהוא מתייחס אליו כאל "כתר היבשת". בזכות מאמציו אלה הוא נחשב ככוח המניע העיקרי מאחורי הקמת הפארק[3]. שנים אחדות לאחר ביקורו הראשון של גרינל, ב-1892, העפיל הנרי ל. סטימסון על הר צ'יף מצידו המזרחי התלול.

קטע מסילת הרכבת הצפונית הגדולה שנבנה בקו פרשת המים שבמעבר מריאס הושלם ב-1891, ולעידוד השימוש במסילת הרכבת החל מסע פרסום לאיכויותיו של האזור. החברה בונת המסילה הפעילה שדולה בקונגרס, וב-1900 הוכרז הפארק כשמורת יער. ב-11 במאי 1910 שונה המעמד משמורת יער לפארק לאומי, בחוק שנחתם בקונגרס בידי הנשיא ויליאם הווארד טאפט. ויליאם לוגאן מונה למנהל הפארק הראשון באוגוסט 1910.

חברת מסילת הרכבת הצפונית, בניהולו של לואיס ו. היל, בנתה ב-1910 מספר מלונות ובקתות קיט (chalet) ברחבי הפארק על מנת לקדם את התיירות. בניינים אלו, שנבנו והופעלו על ידי חברת בת בשם "חברת פארק גליישר", עוצבו בהשראת אדריכלות שווייצרית כחלק מתוכניתו של היל להפוך את גליישר ל"שווייץ של אמריקה". הנופשים שהגיעו לפארק עסקו ברכיבה על סוסים בנתיבים שבין בתי האירוח או במסלול הכרכרות לעבר אזור "מני גליישר" שבחלק הצפוני ביותר של הפארק[4].

חברת הרכבות בנתה גם את בית ההארחה "גליישר פארק לודג'" בסמוך לגבול המזרחי של הפארק, ואת בית המלון "מני גליישר" לחוף אגם סוויפטקרנט. לואיס היל בחר באופן אישי את האתרים שבהם ימוקמו מתקני האירוח, תוך התחשבות בנוף ובתנאי השטח. ג'ון לואיס, יזם נוסף, בנה את מלון "גליישר לואיס" באגם מקדונלד בין 1913 ל-1914. חברת הרכבות רכשה את המלון ב-1930, ולאחר מכן שונה שמו ל"לייק מקדונלד לודג'". חלק מהבקתות היו במקומות כה נידחים, שהתאפשרה אליהם הגעה רגלית בלבד. כיום, ישנן רק שלוש בקתות פעילות מתוך התשע המקוריות שנבנו[5]. מבני בקתות הקיט ובתי המלון שנותרו בתוך הפארק מוגדרים "אתר היסטורי לאומי"[6]. בסך הכול, בפארק יש 350 מבנים שנכללים ברשומת האתרים ההיסטוריים הלאומיים, כולל תחנות סיירים, בקתות, תחנות כיבוי אש, ומתקני זיכיון.

לאחר הקמת הפארק ועם התרחבות השימוש ברכב מנועי, החל מיזם סלילת כביש באורך 85 ק"מ בדרך הולכים-אל-השמש, שהושלם ב-1932. הכביש, שנודע גם בשמו המקוצר "דרך השמש" (Sun Road), חוצה את הפארק והוא הדרך היחידה המגיעה לנבכי הפארק, שם היא חוצה את קו פרשת המים במעבר לוגאן. גם דרך השמש נכללת ברשימת האתרים ההיסטוריים הלאומיים, וב-1985 היא הוכרזה כציון דרך הנדסי היסטורי לאומי[7]. דרך נוספת בפארק חוצה את קו פרשת המים במעבר מריאס ומחברת את העיירות גליישר מערב וגליישר מזרח. דרך זו עוברת לאורך הגבול הדרומי בין הפארק לבין דרך היערות הלאומיים מספר 2 של ארצות הברית. חיל השימור האזרחי סייע בשנות ה-30 לפתח את השבילים ואת מתקני המחנאות הרבים הנמצאים בפארק. הגידול בשנות ה-30 בתנועת כלי רכב בפארק האיץ הקמתם של מתקני אירוח מותאמים לתיירות ממונעת.

בשנת 2003 נשרפו כ-10% משטח הפארק כתוצאה משריפות שהתחוללו בצד המערבי של קו פרשת המים. גם היערות המקיפים את הפארק סבלו מנזקי השריפות.

^ Before the Park, History and Culture, National Park Service, U.S. Department of the Interior, Accessed on 2007-03-22 ^ The Blackfeet Nation, Manataka American Indian Council, Accessed on 2007-03-22 ^ Historical Overview, National Park Service, U.S. Department of the Interior, Retrieved on 2007-03-22 ^ Many Glacier Hotel Historic Structure Report, National Park Service, U.S. Department of the Interior, Accessed on 2007-03-22 ^ Djuff, Ray (2001). View with a Room: Glacier's Historic Hotels and Chalets. Farcountry Press, Helena, Montana. ISBN 1-56037-170-6. ^ Laura Soullière Harrison, Great Northern Railway Buildings, Architecture in the Parks, National Park Service, U.S. Department of the Interior, 1986, Accessed on 2007-03-22 ^ Mark Hufstetler, Going-to-the-Sun Road, Glacier National Park, Montana: Cultural Landscape Report, Glacier National Park, West Glacier, Montana, 2002