ילידים

במשך 11,000 שנים השתמשו העמים הילידים של אמריקה באזור זה כשטחי הציד שלהם. הרבה לפני שבני עם הלקוטה התיישבו באזור ישבו בו פלאו-אינדיאנים, שעליהם יש מעט מידע, ואחריהם בני האריקרה. צאצאיהם חיים כיום בדקוטה הצפונית כחלק משלושת השבטים המסונפים (Three Affiliated Tribes). ממצאים ארכאולוגיים בשילוב עם מסורות בעל פה מצביעים על כך שאנשים אלה יישבו בעמקים מבודדים שבהם היו מים מתוקים וחיות ציד זמינים כל השנה. שרידי הגחלים של המדורות שלהם והסלעים שהקיפו אותן מבצבצים בגדות הפלגים העוברים סחיפה, כמו גם ראשי החצים וכלי האבן ששימשו לשחוט ביזונים, ארנבות, וחיות ציד אחרות. מפסגות חומת בדלנדס (Badlands Wall, הרכס המרכזי העובר בפארק) הם יכלו לסרוק את האזור ולתור אחרי אויבים ועדרים של פרסתנים נודדים. אם הציד היה טוב, הם נהגו להישאר באזור עד החורף, לפני שחזרו אל כפריהם לאורך נהר המיזורי. לפני מאה וחמישים שנה, דחקה האומה הגדולה של הסו המורכבת משבעה שבטים, כולל "אוגללה לקוטה", את השבטים האחרים מהערבה הצפונית.

השינוי הגדול הבא הגיע לקראת סוף המאה ה-19 כאשר מתיישבים לבנים התנחלו בדקוטה הדרומית. ממשלת ארצות הברית נישלה את האינדיאנים מרוב שטחיהם והכריחה אותם לחיות בשמורות. בסתיו ובתחילת חורף 1890 הפכו אלפי אינדיאנים, כולל בני אוגללה לקוטה, לחסידיו של הנביא האינדיאני וובוקה. הוא קרא לילידים לרקוד את ריקוד הרוח (Ghost Dance) וללבוש חולצות רפאים (Ghost shirt), אשר תהיינה חסינות לכדורים. וובוקה ניבא שהאדם הלבן ייעלם ושטחי הציד של האינדיאנים ישובו אליהם. אחד מריקודי הרוח האחרונים נערך על הר השולחן Stronghold Table בחטיבה הדרומית של הפארק הלאומי בדלנדס. בסיום החורף שבו רקדני הרפאים לשמורת האינדיאנים פיין רידג'. שיאו של המאבק הגיע בסוף דצמבר 1890. חבורה של בני שבט המינקונג'ו (Minneconjou) מאומת הסו בהנהגתו של הצ'יף אייל מנומר (בשפת לקוטה Uŋpȟáŋ Glešká, באנגלית Spotted Elk) פנתה דרומה מנהר שאיין וחצתה את המעבר בחומת בדלנדס, כשהם נרדפים על ידי יחידות של הצבא האמריקני. הם חיפשו מקלט בשמורת פין רידג'. הם נלכדו בסופו של דבר בסמוך לערוץ וונדד ני (Wounded Knee Creek) ונצטוו לחנות שם למשך הלילה. למחרת בוקר ניסו החיילים לפרוק את הלוחמים האינדיאנים מנשקם. אחד האינדיאנים פתח באש, ובמהרה החל קרב שבו השתמשו החיילים בתותחי הרים כנגד האינדיאנים. בקרב נהרגו כמעט שלוש מאות אינדיאנים, רובם נשים וילדים, ושלושים חיילים.[1] טבח וונדד ני היה ההתנגשות הגדולה האחרונה בין האינדיאנים של המישורים לבין הצבא האמריקני עד להופעת התנועה האינדיאנית האמריקנית בשנות השבעים של המאה ה-20, בעיקר בתקרית וונדד ני ב-1973 בדקוטה הדרומית.

אתר הטבח בוונדד לא שוכן בתחומי הפארק הלאומי בדלנדס, אלא כ-70 קילומטרים דרומית לפארק בשמורת באינדיאנים פיין רידג'. בני האוגללה לקוטה מהשמורה ובני המינקונג'ו משמורת האינדיאנים סטנדינג רוק (Standing Rock Indian Reservation) אחראים לתחזוקת האתר ולתיאור מה שאירע במקום למבקרים מזדמנים.

ציידי מאובנים  מאובנים של מין צב קדום Stylemys nebrascensis שנתגלו בפארק הלאומי בדלנדס

ההיסטוריה של בתרונות הנהר וייט (White River Badlands) כמקור פלאונטולגי משמעותי החלה עוד בתקופתם של האינדיאנים. הלקוטה מצאו מאובנים של עצמות גדולות, קונכיות מאובנות ושריונות צבים. הם הסיקו נכונה שהאזור היה פעם תחת מים, ושהעצמות השתייכו ליצורים שאינם קיימים עוד. העניין של פלאונטולוגים באזור התעורר בשנות ה-40 של המאה ה-19. ציידים וסוחרי פרוות נהגו לעשות את הדרך בת ה-500 הקילומטרים בין פורט פייר (Fort Pierre) בדקוטה הדרומית לפורט לרמי (Fort Laramie) בוויומינג שנתיבה עקף את הקצה של מה שהוא כיום הפארק הלאומי בדלנדס. מדי פעם נאספו מאובנים במקום, וב-1843 מצא מקטע של לסת מאובנת, שנאסף על ידי אלכסנדר קלברטסון מחברת הפרוות האמריקנית (American Fur Company), את דרכו לרופא בסנט לואיס בשם ד"ר היראם פרואוט (Dr. Hiram A. Prout).

ב-1846 פרסם פרואוט מאמר על הלסת בכתב העת האמריקני למדע (American Journal of Science) שבו טען כי מקורה מיצור אותו כינה פאלותריום (Paleotherium). זמן קצר לאחר פרסום המאמר הפכו בתרונות הנהר וייט אתר ציד מאובנים פופולרי, ובתוך כמה עשרות שנים נתגלו מיני מאובנים חדשים רבים בבתרונות הנהר וייט. ב-1849 פרסם ד"ר ג'וזף ליידי (Dr. Joseph Leidy) מאמר על הגמל מהאוליגוקן ושינה את שמו של הפאלותריום של פרואוט ל-Titanotherium prouti. עד 1854 שבה הוא פרסם סדרת מאמרים על המאובנים שנתגלו באמריקה הצפונית, נתגלו באמריקה הצפונית 84 מיני מאובנים, שמתוכם 77 נתגלו בבתרונות הנהר וייט. ב-1870 ביקר באזור או. ק. מרש (O. C. Marsh), פרופסור מאוניברסיטת ייל, והוא פיתח שיטות טובות יותר לחילוץ והרכבה מחדש של המאובנים לשלדים כמעט שלמים. מ-1899 ועד ימינו שולח בית הספר למכרות של דקוטה הדרומית (South Dakota School of Mines) מדי שנה אנשים לאתר והוא עדיין אחד ממוסדות המחקר הפעילים ביותר העובדים בבתרונות הנהר וייט. במהלך שלהי המאה ה-19 ועד ימינו הפיקו מדענים ומכונים ברחבי העולם תועלת מהמאובנים של בתרונות הנהר וייט. בתרונות הנהר וייט כוללים את המרבצים העשירים ביותר הידועים של יונקים מהאוליגוקן, המשקפים את החיים באזור לפני 33 מיליון שנים.

מתיישבים

אמריקנים ממוצא אירופי החלו להתיישב במערב ארצות הברית עוד בטרם פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית. עם זאת, תופעה זו לא השפיעה על אזור הבדלנדס עד המאה ה-20. ואז, חקלאים רבים מלאי תקווה הגיעו לדקוטה הדרומית מאירופה או ממזרח ארצות הברית כדי לנסות למצוא מחייה באזור. הגודל הסטנדרטי של חלקת הקרקע שקיבלו היה 650 דונם. בהיותה בסביבה צחיחה למחצה, סחופת רוח, היה זה נכס קטן מדי על מנת שיוכל לכלכל משפחה. בשנת 1916, הוגדל במערב דקוטה שטח החלקה ל-2,600 דונם. בקר רעה בשטחי המרעה, וגידולים כגון חיטה וחציר נקצרו מדי שנה. עם זאת, אירועי אגן האבק של שנות ה-30, בשילוב עם להקות של ארבה היו מעבר לכוחם של רוב המתנחלים בבדלנדס. הבתים, שנבנו מגושי אדמה וחוממו באמצעות גללים של ביזונים ננטשו. המתיישבים שנשארו חיים כיום בחוות ומגדלים חיטה.

המטווח בשמורת האינדיאנים פיין רידג'  אוהלים באתר המחנאות סידר פס

כחלק ממאמץ המלחמתי בתקופת מלחמת העולם השנייה השתלט חיל האוויר של ארצות הברית על קרקעות בשמורת האינדיאנים פיין רידג', ביתם של האינדיאנים משבט לקוטה אוגללה, כמטווח לתותחנות. קרקעות אלו שימשו בשנים 1942–1945 למטווח של הטלת פצצות וירי בתותחים. לאחר המלחמה, שימשו חלקים של מהמטווח לאימוני ארטילריה של המשמר הלאומי של דקוטה הדרומית. בשנת 1968 הכריז חיל האוויר האמריקני על רוב המטווח כרכוש עודף. אף על פי שחיל האוויר מחזיק עדיין ב-10,000 דונם הוא אינו משתמש בהם. השאר הועבר לשירות הפארקים הלאומיים.

הירי בוצע בתוך מרבית החטיבה הדרומית של הפארק בימינו. הקרקע נרכשה או הושכרה מבעלי קרקעות בודדים ומהשבט במטרה לפנות אותה מבני אדם. מרכבים ישנים של כלי רכב או חביות של 55 גלונים צבועים בצהוב בהיר שימשו מטרות. מטרות ברוחב 75 מטר נחרשו בקרקע עבור המפציצים. פיסת בד באורך 18 מטרים וברוחב 2 מטרים שנגררה על ידי מטוס שימשה כמטרה ניידת. עד היום הקרקע זרועה בתרמילי פגזים שנזרקו ובתחמושת שלא התפוצצה.

בשנות ה -40 הועברו בכוח כ-125 משפחות מחלקותיהם ומחוותיהם, כולל דיואי בירד (Dewey Beard), ניצול מטבח וונדד ני. אלה שנשארו בקרבת מקום נזכרים בפעמים שבהם הם היו צריכים לצלול תחת הטרקטורים תוך כדי קציר החציר, כדי להתחמק בפצצות שהוטלו על ידי המטוסים קילומטרים מחוץ לגבולות המטווח. בעיירה אינטריור (Interior), הן הכנסייה והן הבניין שבו שוכן כיום סניף הדואר נפגעו מפגזי שישה אינץ' (152 מילימטרים) שחדרו דרך הגג. טייסים שפעלו מבסיס חיל האוויר אלסוורת בסמוך לרפיד סיטי (Rapid City) התקשו לזהות את הגבולות המדויקים של המטווח. למרבה המזל לא היו נפגעים אזרחים. עם זאת, לפחות תריסר אנשי צוות הטיסה איבדו את חייהם בתאונות טיסה.