הפנתאון של אגריפה  מודל של צפון שדה מרס מתקופתו של אוגוסטוס, באדיבות מוזיאון ארה פקיס ברומא. ניתן לראות את הפנתאון ניצב בקו ישר מול מאוזוליאום אוגוסטוס ומימינו שעון השמש ומזבח ארה פקיס.

בחזיתו הקדמית של המבנה הנוכחי הקדשה: ”M•AGRIPPA•L•F•COS•TERTIVM•FECIT” ופירושה: ”מ' אגריפה, בנו של לוקיוס, בנה זאת בכהונתו השלישית כקונסול” (כלומר בשנת 27 לפנה"ס). הקדשה זו הביאה במשך שנים רבות לגיבוש ההנחה המוטעית שאגריפה היה זה שבנה את הפנתאון הנוכחי ולא הקיסר אדריאנוס. השערה זו הופרכה רק במאה ה-19 כאשר נחקרו חותמות של לבנים מן המבנה. למעשה, ההקדשה התייחסה למבנה קודם שעמד במקום ונבנה על ידי אגריפה בין השנים 29 ו-19 לפנה"ס,[1] כנראה סביב שנת 25 לפנה"ס, לאחר קרב אקטיום, במסגרת תוכנית פיתוח אורבני נרחבת לשדה מרס.[2]

אגריפה בנה את הפנתאון כחלק ממכלול של שלושה מבנים ששימשו מוקד אזרחי ודתי בשדה מרס, כולם נבנו באוריינטציה על ציר צפון-דרום. הפנתאון היה הצפוני שבהם, מדרום לו הבזיליקה של נפטון, ולבסוף מרחצאות אגריפה אשר נמשכו עד המתחם המכונה כיום לארגו די טורה ארגנטינה (Largo di Torre Argentina).[1] הפנתאון של אגריפה פנה לעבר חלקו הצפוני של שדה מרס שפותח בחסות הקיסר אוגוסטוס בשנים אלו, לצד מבנים בעלי חשיבות סימבולית מהותית: מאוזוליאום אוגוסטוס, ארה פקיס – המפאר את הדמויות המייסדות של רומא והשושלת היוליאנית ושעון השמש – אובליסק מגרניט אדום אשר הובא מאון (Heliopolis) שבמצרים. ייתכן שהפנתאון והמאוזוליאום קושרו בקו מבט על ידי שדרה של עצים אשר ניטעו על ידי אגריפה ושימשו כפארק מלכותי.[3]

הפונקציה שמילא ותפקודו של פנתאון זה אינם ברורים, וישנה השערה מוטלת בספק כי שימש כמקדש לאל מרס.[2] ככל הנראה, הפנתאון של אגריפה הכיל פסלים של יוליוס האל,[4] מרס וונוס – האלים החשובים ביותר תחת שלטונו של אוגוסטוס, וכן האלים יופיטר, יונו ומינרווה. פנתאון זה יועד במקור לפאר את אוגוסטוס ושלטונו כקיסר. על פי כתביו של דיו קסיוס,[5] אגריפה רצה בתחילה לקרוא למבנה על שם אוגוסטוס ולהציב בתוכו את פסלו, אולם אוגוסטוס סירב לכבוד. במקום זאת הציב אגריפה את פסלו של יוליוס קיסר בתוך הרוטונדה, כאשר בנישות שבפרונאוס, משני צידיה של הכניסה – שם את פסלו שלו ושל אוגוסטוס.[6]

מראהו של המבנה, כמו גם עיצובו הארכיטקטוני והאורנטציה שלו שנויים במחלוקת. ארכאולוגים רבים האמינו בעבר כי הפנתאון של אגריפה פנה לכיוון דרום ולא צפונה, כפנתאון האדריאני. פרשנות ראשונה שניתנה לחפירות ארכאולוגיות שבוצעו סביב 1890 על ידי הארכאולוג רודולפו לנצ'אני (Rodolfo Lanciani), דגלה בתאוריה כי למבנה הייתה תוכנית בעלת צורה T ופרונאוס הפונה דרומה. כאשר במקום הפרונאוס של היום, היה חלל מקדש פנימי (cella) בעל תוכנית מרובעת, ואזור הרוטונדה של היום היה מתחם מרוצף, פתוח לשמיים ותחום על ידי קירות היקפיים, ממנו נכנסו אל המבנה.[7]

תאוריה אחרת הציעה כי האתר תפקד בתחילה כמתחם סגידה פתוח (templum בלטינית) ולא כמבנה סגור. מתחם זה הגדיר מרחב קדוש שאת גבולותיו אין לשנות, דבר המסביר מדוע אדריאנוס דבק בגבולות הללו כשבנה מחדש את המבנה. עם זאת, חפירות ארכאולוגיות שבוצעו בין השנים 1996–1997 הראו כי הפנתאון של אגריפה היה למעשה בעל אותה אוריינטציה לכיוון צפון, על ציר צפון-דרום וכי תוכניתו הייתה דומה למדי לזו של אדריאנוס, למעט שינויים קטנים. הפרונאוס בפנתאון של אגריפה היה רחב יותר והרוטונדה שלו לא הייתה מקורה בגג מבטון אלא הייתה בעלת גג מעץ, יש לשער בצורת חרוט. כמו כן, חפירות אלו חשפו כי הכניסה למבנה הייתה משני מהלכי מדרגות צידיים, ובמרכזה במה לנאומים. מידע נוסף על אודות הפנתאון של אגריפה מספק פליניוס הזקן, המספר ביצירתו "תולדות הטבע" (Naturalis Historia) כי הפנתאון קושט על ידי דיוגנס מאתונה (Diogenes of Athens), וחלק מהעמודים שתמכו במקדש היו קריאטידות.[8] ארכאולוגים מאמינים כי אלו הוצבו בחזית הפרונאוס, אשר קושט בכותרות עמודים מברונזה מהעיר סירקוסאי.[9]

הפנתאון של אגריפה עמד על תילו עד שנת 80 לספירה, בה נפגע בדליקה שפרצה בזמן כהונתו של הקיסר טיטוס. זמן קצר לאחר מכן שופץ המבנה ושוחזר על ידי הקיסר דומיטיאנוס. בתקופתו של טראיאנוס נפגע המבנה מברק ועלה באש בפעם השנייה. לכן, בנה אדריאנוס את המבנה מחדש לחלוטין.[10]

הפנתאון של אדריאנוס

עד היום, לא ברור בדיוק מי האדריכל שהיה אחראי על המבנה הנוכחי ומקובל לשייך את בנייתו לתקופת שלטונו של אדריאנוס, בין השנים 118–128. עם זאת, ליזה הרלנד (Lise Herland), מראה במחקרה כי בחינה מחודשת של הלבנים במבנה מולידה מסקנות אחרות בנוגע לתארוך תחילת בנייתו של הפנתאון הנוכחי. מסקנתה היא שייתכן מאוד שהמבנה תוכנן והחל להיבנות בשלהי תקופת שלטונו של טראיאנוס.[11] על כן, ישנה השערה לא מבוססת כי אפולודורוס מדמשק, אשר עבד תחת טראיאנוס, היה האדריכל האחראי של קונספט המבנה.[2] כמו כן, ייתכן שההקדשה בחזית הפרונאוס, איננה העתק של ההקדשה המקורית, אלא נבחרה על ידי אדריאנוס כדי לכבד את יוזמו ומקימו של הפנתאון הראשון, שכן אגריפה לא היה מציג את עצמו כקונסול בפעם השלישית, תואר שהופיע על גבי מטבעות רק לאחר מותו. [12] בכל אופן, הפנתאון המחודש הוצב כשבקדמתו שני מבני פורטיקו מקבילים אשר תחמו חלל פורום חדש ובניהם מבנה שער מפואר. פורום זה היה תואם לרוחבו של פורום אוגוסטוס, כ-60 מטר, אולם אורכו היה פי שניים ממנו, כ-150 מטר. עומקו של הפורטיקו מכל צד היה כ-4.6–6 מטר והיה מוגבה כ-1.8 מטר מעל פני הריצוף של הפורום עצמו. אותם עמודים בפורטיקו היו גרסאות מוקטנות של העמודים בפרונאוס של הפנתאון, עם מוטיבים זהים של בסיסים וכותרות מן הסדר הקורינתי. צידו המערבי של הפורטיקו הפריד בין הפורום ובין מרחצאותיו של נירון והפורטיקו המזרחי חבר למתחם סגור שהקים יוליוס קיסר לצורכי הצבעה (Saepta Julia). במרכזו של הפורום, על הציר שחוצה את דלתו הקדמית של הפנתאון, היה מבנה שדמה לקשת ניצחון ופיאר את הקיסר כמפרנסה הנדיב של האימפריה (Arcus Pietatis). [13]

בשנת 202, הפנתאון עבר שיקום על ידי ספטימיוס סוורוס ובנו קרקלה (בשמו המלא מרקוס אורליוס אנטונינוס), כפי שמלמד כיתוב נוסף שנמצא על גבי הארכיטרב בחזית המבנה:

משמעותו:[14] ”הקיסר לוקיוס ספטימיוס סוורוס פיוס פרטינקס, המנצח בערב, בחדייב, ובפרתיה, כהן גדול, עשר פעמים טריבון, אחת עשרה פעמים זכה להצדעה כקיסר, שלוש פעמים קונסול, אבי המולדת, פרוקונסול; וכן הקיסר מרקוס אורליוס אנטונינוס פיוס פליקס אוגוסטוס, חמש פעמים טריבון, קונסול, פרוקונסול, שיקמו במלוא ההדר את הפנתאון הבלוי מרוב עתיקוּת.”[15]

מעט מאוד ידוע על התקופה שבין העת העתיקה המאוחרת לבין הסבת הפנתאון לכנסייה. בשנת 398 הקיסר הונוריוס חוקק איסור על בניית בקתות ומבנים פשוטים במתחם שדה מרס, שהיה בעבר המתחם המפואר והייצוגי ביותר בעיר. מצבם הרעוע של המבנים בכל סדר גודל, הצפות נשנות והפסקת שירותי הסניטציה בעיר, עם שירותים ציבוריים נוספים, כל אלו הביאו לעליית מפלס הקרקע סביב הפנתאון בהדרגה ולאיבוד אחד ממרכיביו הבולטים, פודיום עליו עמד הפרונאוס. הייתה זו תקופה חשוכה בעיר רומא, עם העברת מרכז השלטון של האימפריה לקונסטנטינופול בשנת 330. כתוצאה מכך, הכסף וכוח האדם שזרמו בעבר לעיר, חדלו מלהגיע, ממדי רומא התכווצו בחלוף המאות לכדי כפר קטן והמונומנטים מעברה המפואר של האימפריה נותרו כעזובה.[16]

הפנתאון לאחר העת העתיקה  הפנתאון ברומא בציור שמן של פניני, 1734 צידו המזרחי של הפרונאוס בתצריב של פיראנזי, 1762 חזית הפנתאון ברומא עם מגדל הפעמונים שהוצב על גג הפרונאוס במאה ה-13, כתב יד מהמאה ה-15 הפנתאון בטרם הסרת שני המגדלים התאומים שהוצבו על גג הפרונאוס במאה ה-17

במאה ה-7 ביקש האפיפיור בוניפקיוס הרביעי מפוקאס, קיסר האימפריה הביזנטית, להשתמש במבנה ככנסייה. במרבית המקורות שבידינו, נטען שהתאריך להסבתו של המבנה הוא 609.[17] אולם, מחקרו של סיבלה דה בלאו (1994 ,S. de Blaauw) בנושא מציע כי למעשה המבנה הוסב רשמית לכנסייה ב-13 במאי 613, לאחר מותו של האפיפיור. באמצע המאה ה-7 הפנתאון כונה "כנסיית מרים הקדושה של הקדושים המעונים" (Santa Maria ad Martyres) ובמחצית השנייה של המאה השמינית מאוזכר כ-Sanctae Maria Rotundae.[18] העובדה כי המבנה המשיך להיות בשימוש על ידי הכנסייה בתקופת האימפריה הביזנטית, הבטיחה את שרידותו. הכנסייה אומנם ביצעה שינויים בחלק מפרטי הבנייה המקוריים של הפנתאון אך החסות שפרשה עליו הבטיחה תחזוקה וטיפול מינימליים אשר היו נחוצים לשמירתו עד אשר בוצע בו שימור ראוי יותר בעת המודרנית.[19] חזקתו של מוסד האפיפיורות על הפנתאון החלה עם הקדשת המבנה מחדש לדת הנוצרית והמשיכה אל תוך המאה ה-19.[20]

בשנת 663, בעת ביקורו בעיר, הסיר קונסטנס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, את רעפי הברונזה המוזהבת שעל גג כיפת הרוטונדה ואלו נגנבו בדרכם לקונסטנטינופול, על ידי שודדי ים ערבים בסיציליה. בינתיים הוסיפו לערוך במבנה שינויים ונפתח מעבר בין הנישה הדרומית והראשית (דמוית אפסיס) לנישה הסמוכה לה ממערב, דרך אחד העמודים, ללא מודעות לתפקידו ההנדסי בנשיאת עומסים.[16]

במאה ה-8 כוסתה הכיפה בלוחות עופרת ואלו חודשו בתכיפות עד לעת החדשה המוקדמת. בתקופת הרנסאנס, לוחות אלו קיבלו תשומת לב מיוחדת, כפי שיעידו הקדשות שניתן עדיין לאתר על גג כיפת המבנה, ביניהן של האפיפיור ניקולאוס החמישי (1447–1455).[16]

במאה ה-12 נבנה על צירה המרכזי של חזית המבנה מגדל פעמונים[21] והוחלף בתחילת המאה ה-17 בזוג מגדלים, כנראה על ידי קרלו מדרנו (Carlo Maderno) ו-פרנצ'סקו בורומיני (Francesco Borromini), ולא על ידי ברניני כפי ששוער בעבר.[20]

בשנת 1591, יוחס לג'אקומו דלה פורטה (Giacomo della Porta) את התכנון לסגירת האוקולוס בזיגוג זכוכית, במטרה למנוע את כניסת מי הגשמים למבנה, אולם יותר מאוחר נתגלו השרטוטים לפרויקט הנזכר לעיל, שלא בוצע מעולם, בסטודיו של ברניני. האפיפיור אלכסנדר השביעי, שאף לעטר את היקפו של האוקולוס בהקדשה ואת הפאנלים השקועים בסמלו (coat of arms), פרויקט שיוחס לביצועו של קרלו פונטנה (Carlo Fontana). חלק מהעיטורים הללו אכן בוצעו כפי שניתן להסיק מעדויות שנמצאו, בנוגע לתשלום על הסרתם בין השנים 1667–1669, ביוזמתו של האפיפיור קלמנס התשיעי.[22]

תיאורים שונים של המבנה, ביניהם איורים, הדפסים ומפות, מצביעים על המבנה במצבי פיתוח שונים לאורך השנים. באחד מהם נראות חנויות בחזיתו של המבנה, בין עמודי הפרונאוס. גם מבחינת עיצוב עירוני ניחנו שינויים ומן המאה ה-16 ואילך: הרחבה הפתוחה שהייתה בעבר בחזית הפנתאון, על קולונדת העמודים שלה, מן העת העתיקה, הלכה והצטמצמה עד למצבה הנוכחי של פיאצה דלה רוטונדה (piazza della Rotonda). בשלב מסוים, צידה המזרחי של מרפסת העמודים בחזית קרס ותוקן על ידי האפיפיור אורבנוס השמיני, סביב 1620, והאפיפיור אלכסנדר השביעי, סביב 1660. ניתן לראות את מקום התיקון בכותרות העמודים והאנטבלטורה משמאל לכניסה לפרונאוס.

עם זאת, האפיפיור אורבנוס השמיני היה זה אשר הסיר במאה ה-17 שתי טונות של ברונזה עתיקה ממערכת התמיכה של גג הפרונאוס. היה זה לטובת יציקת תותחים למבצר סנט אנג'לו ועיטור חופת המזבח של בזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן. מעשה זה זיכה אותו בזיהוי שם משפחתו משפחת ברבריני עם שבטי הברברים מן העבר שתקפו והרסו את העיר, דבר שהוליד את האימרה המפורסמת:

”מה שהברברים הגדולים לא הצליחו לעשות, ברבריני הקטן עשה”.[23]

על פי מקורות מן המאה ה-18, האפיפיור אלכסנדר השביעי, שהיה פטרונו של ברניני, ביקש ממנו בשלוש הזדמנויות שונות לשנות את פנים קירותיה העליונים של הרוטונדה. בכל פעם ברניני סרב, אמר שלכל היותר יצייר מחדש את עמודי הפילסטר העליונים ותירץ את עמדתו בטענה שהחלפת חיפוי האבן תהיה יקרה מידי. הסיבה האמיתית לסירובו היה זיהויו של הקשר בין מקצב עמודי הפילסטר בחלקה העליון של הרוטונדה לבין מקצב עמודי התמך והנישות שבחלקה התחתון.[24]

בסופו של דבר, עמדתו של ברניני נזנחה והאפיפיור בנדיקטוס השלושה עשרׁ (Benedict XIII) שכר את שירותיו של האדריכל פאולו פוזי (Paolo Posi) לעיצובה מחדש של עליית הגג ברוטונדה. עבודת התיקון הונחה בידיו של אנטוניו בלדני (Antonio Baldani), מומחה לעתיקות מטעם האפיפיורות, על רקע התחלת התפוררותו של חיפוי האבן שלה בשנת 1753.[25] בלדני היה משוכנע שעיטור חלקה העליון של הרוטונדה לא היה עתיק וייחס אותו לתקופה שבה הוסב הפנתאון לבית תפילה נוצרי במאה ה-7. הנחה זו הייתה מבוססת על קביעתו כי עיצובה של הרוטונדה לא היה על פי קומפוזיציית הסדר הקלאסי. למעשה, הקומפוזיציה המקורית אכן הייתה קלאסית אולם לא תאמה את האופן שבו הוגדרה בתקופת הרנסאנס, שבה הוקפד על יישור אנכי של אלמנטים בחזית ולא הוכר בקומפוזציה בעלת מקצבים אופקיים. שינוי עליית הגג של הרוטונדה התרחש בשנת 1756 ולא ב-1747 כפי שמופיע במקורות ספרות רבים, על פי מחקרה של סוזנה פסקואלי (Susanna Pasquali).[24]

לאורך השנים, ביקורות ועלבונות רבים הוטחו כלפי שינוי זה, עד שבשנת 1932 אלברטו טרנציו (Alberto Terenzio), תחת חסותו של מוסוליני, שיחזר חלק קטן מעליית הגג כדי להראות כיצד הייתה מעוצבת במקור.[22]

בשנת 1882–1883, שני מגדלי הפעמונים שבחזית הפרונאוס והמבנים שגבלו באחורי רוטונדה הוסרו. בשנת 1892, האדריכל ז'ורז'-פול שדאן (G. P. Chedanne) החל לחשוף לבנים עם חותמות על פי הן גובשה הקביעה שאדריאנוס היה הקיסר האחראי לגרסתו הנוכחית של הפנתאון. עם זאת, הוחל בשחזור כתובת הברונזה אשר ייחסה את בנייתו לאגריפה.[26]

כיפת הפנתאון הייתה המרכיב הבולט במבנה אשר ליווה את דימוי הקבורה שיוחס לו, מאז הופצה האגדה על כך שהאפיפיור בוניפקיוס הרביעי הביא עצמות קדושים מהקטקומבות לקבורה מחדש בפנתאון.[27] על אסוציאציה זו נסמך הצייר רפאל כאשר ביקש להיקבר בפנתאון בשנת 1520. הוא נקבר תחת האדיקולה השנייה משמאל לנישה הראשית שמול הכניסה לרוטונדה[16] ואמנים נוספים אחרים מתקופתו חיקו תקדים זה של קבורה. מסורת הקבורה בפנתאון הגיעה לשיאה עם קבורתו של ויטוריו אמנואלה השני, מלכה הראשון של איטליה המאוחדת אשר נפטר בשנת 1878. קברו הוקם בנישה המערבית של הרוטונדה בשנת 1884, תחת הוראת בנו ויורשו, אומברטו הראשון, אשר נטמן גם הוא בנישה המזרחית שממול, בין השנים 1904–1911.[27]

פרויקט השחזור המרכזי במבנה היה בין השנים 1929–1932.[23] תחת פיקוחו של האדריכל אלברטו טרנציו, בוצעו תיקונים בקירות הלבנים החיצוניים של הרוטונדה, חיפוי האבן הפנימי חוזק והמזבח הגבוה הוחלף במקבילה מלוטשת ומודרניסטית. כל זאת, לצד שיחזור חלק מעליית הגג כפי שצוין לעיל.[26] בשנת 1929, במסגרת ההסכמים הלטרניים שבין בניטו מוסוליני והכס הקדוש, הפנתאון הוכר כבזיליקת הפלאטין של משפחת סבוי, בכך חוזק דימויו השושלתי, אשר אפיין אותו עוד מימי הקיסר אוגוסטוס. בתקופה זו של שלטון מוסוליני, (1922–1943) ביקשו הוא ונציגיו להרוויח מן המוניטין העתיק של המבנה: ארמנדו ברסיני (Armando Brassini) הציע תכנון מחודש לפיאצה דלה רוטונדה, בהשראת סכמות תכנון מתקופתו של נפוליאון ותכנון מוקדם של הפיאצה ב-1882, לזכר המלך ויטוריו אמנואלה השני.

התכנון המחודש כלל פיאצה שקועה מוקפת בפסלים עתיקים ממוזיאוני רומא ובמרכזה פסל להנצחתו של מוסוליני. הפרויקט נעצר בזכות התערבותו של האדריכל וההיסטוריון גוסטבו ג'ובאנוני (Gustavo Giovannoni), אשר האמין בחשיבות שימורם של הרבדים ההיסטוריים השונים, ונסמך על מסמכי מדיניות שימור רשמיים אשר הדגישו את כיבוד מורשתם העשירה של המונומנטים ומרקמי הבינוי המקומיים.[28]