בשטחים הנרחבים שבין הים הכספי, הים השחור והים התיכון התפתחו החל מהמאה ה-17 לפנה"ס ממלכות שונות המזוהות כאבות האומה הארמנית. בין המאה העשירית עד המאה השישית לפנה"ס פרחה באזור ממלכת אוררטו שהייתה ממלכתם הקדומה של הארמנים ובתקופתה הוקמו כמה ערים ארמניות הקיימות עד היום, ביניהן ירוואן.

ב-66 לפנה"ס ניהלו הארמנים מלחמה עיקשת נגד האימפריה הרומית, אך הפסידו. ארמניה הייתה זירה למאבקים בין האימפריה הפרתית לאימפריה הרומית. ב-301 ארמניה הארטאשסית הקדימה את האימפריה הרומית, בקבלת הנצרות כדת מדינה. בשנת 387 חולקה המדינה בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הסאסאנית. הכתב הארמני (אנ') הומצא בשנת 406 על ידי מסרוב משדוץ. במחצית המאה ה-7 נכבש השטח על ידי הערבים. בסוף המאה ה-9 הוקמה ממלכה ארמנית גדולה שאיחדה את כל השטח שהיה מאוכלס על ידי הארמנים. החל משנת 1045 נשלטו הארמנים על ידי האימפריה הביזנטית, ובשנת 1064 הקימו את ממלכת קיליקיה, שהתקיימה עד 1375.

החל מהתקופה הביזנטית הייתה ארמניה מדינת חיץ בין האימפריה הביזנטית לבין ממלכת פרס, ולאחר מכן בין פרס לבין האימפריה העות'מאנית ורוסיה (מהמאה ה-18). החל מהמאה ה-15 עבר השטח מצד לצד והתחוללו בו מלחמות שליטה רבות. כתוצאה מכך נפגעה מאוד האוכלוסייה המקומית ולחלק מתפקידי מפתח מונו נציגי העמים המוסלמים שהתיישבו באזור.

באימפריה העות'מאנית השתלבו בתפקידי מנהָל ארמנים רבים, המפורסם בהם הוא סינאן, האדריכל הגדול של סולימאן הראשון. בסוף התקופה העות'מאנית סבלו מפן-טורקיזם, שהביא לרציחות המוניות של הארמנים. כמיעוט באימפריה העות'מאנית שאפו לעצמאות, אולם שאיפות אלו דוכאו ברצח העם הארמני.

בעקבות המלחמה שהתחוללה בשנים 1826–1828, נחתם הסכם טורקמנצ'אי, על פיו סיפחה האימפריה הרוסית שטחים שאוכלסו על ידי הארמנים שהיו שייכים לאימפריה הפרסית. בעקבות המלחמות הרבות וחילופי אוכלוסייה, היוותה האוכלוסייה הארמנית באזור רק 20% מסך האוכלוסייה. בעקבות מלחמות עם האימפריה העות'מאנית, סופחו לאימפריה הרוסית שטחים נוספים שאוכלסו על ידי הארמנים. בשנת 1849 הוקמה בה גוברניית ירוואן.

בתחילת המאה ה-19, נחשבו הארמנים עדה נאמנה מאוד לאימפריה העות'מאנית, אולם לאחר כיבוש הקווקז על ידי הרוסים ברבע הראשון של המאה הזו, והקמת ארמניה הרוסית על הגבול המזרחי של טורקיה, חל שינוי ביחס הארמנים לאימפריה העות'מאנית. בארמניה הרוסית קיבלה הכנסייה הארמנית מעמד של כנסייה מוכרת ומושלים ארמנים משלו על מחוזות. לארמניה הרוסית הייתה השפעה פוליטית על הארמנים העות'מאנים, וגם הרעיונות הלאומיים והליברליים שהגיעו מאירופה, השפיעו עליהם, במיוחד על המעמד הבינוני. כל אלו זירזו את התפתחותה של תנועה לאומית ארמנית פעילה. הארמנים היו פזורים על פני טורקיה מהגבול עם הקווקז ועד לים התיכון, בין היתר בכפרים טורקיים וארמניים שאוכלוסייתם בלתי ניתנת להפרדה. עם התפתחותה של התנועה הלאומית במאה ה-19, החלו הארמנים בטורקיה להוות איום על המדינה הטורקית ובין שני העמים החל מאבק לאומי.[1]

 

בזמן מלחמת העולם הראשונה, נעשו הארמנים בעיה לטורקים, משום שהם רצו עצמאות ואהדו בגלוי את הרוסים שהתקדמו מהקווקז אל עבר טורקיה. הארמנים, שרצו לשחרר את ארצם, אכלסו אזור שהיה נתון לאיום של פלישה זרה.[2] בעקבות זאת, ב-1915 החליטה הממשלה העות'מאנית על גירוש האוכלוסייה הארמנית של אנטוליה.[3] אלא שבמהלך המלחמה, בשנים 1915–1918, בוצע בארמנים רצח עם שיטתי על ידי הטורקים ובו נרצחו בין 600 אלף ל-1.5 מיליון ארמנים. מאז מהווה הטבח והדרישה להכרה בינלאומית בו כרצח עם, מוקד למתיחות בין ארמניה לבין טורקיה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הכריזה ארמניה על עצמאותה, אך ב-1920 כבש הצבא האדום את ארמניה והכליל אותה ברפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית עבר-הקווקז. ב-1936 הוכרזה ארמניה כרפובליקה סובייטית נפרדת.

ב-1991, עם התפרקות ברית המועצות, קיבלה ארמניה עצמאות, אך רוב שטחה של ארמניה ההיסטורית נותר בשליטתה של טורקיה. ב-17 באוקטובר לבון טר-פטרוסיאן נבחר לנשיא הראשון של הרפובליקה. באביב 1992 במהלך מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה נכבשו שטחים של אזרבייג'ן הסמוכים לנגורנו קרבאך. הקרבות נמשכו עד לשנת 1994 כאשר נחתם הסכם הפסקת אש.

בשנת 1996 טר-פטרוסיאן נבחר לכהונה השנייה, אך כבר בפברואר 1998 הודיע על התפטרות. בבחירות שנערכו במאי רוברט קוצ'ריאן נבחר לנשיא. בשנת 2008 סרז' סרקיסיאן נבחר לנשיא, אך האופוזיציה לא קיבלה את התוצאות וטענה לאי-סדרים. במהלך ההפגנות 10 מפגינים נהרגו.

בשנת 2013 סרקיסיאן נבחר לכהונה השנייה. בתקופתו שופרו היחסים עם טורקיה. בקיץ 2016 פרץ במדינה משבר פוליטי חדש. בעקבות פטירת מפגין, שרת המשפטים ארפין הובהניסיאן התפטרה. באפריל 2018 נבחר לנשיא ארמן סרקיסיאן שהיה לפני הבחירות ראש הממשלה. בעקבות משבר שלטוני בשנת 2019 נערכו בחירות חדשות לפרלמנט בהם ניצחה מפלגתו של ניקול פשיניאן והוא מונה לראש הממשלה.

בספטמבר 2020 פתחה אזרבייג'ן במתקפה. בעקבות מלחמת נגורנו קרבאך השנייה האזרים החזירו לעצמם את כל השטחים שנכבשו בעבר על ידי ארמניה ואף קיבלו שליטה על אזורים נרחבים בשטח נגורנו קרבאך עצמו. על סיום הלחימה הוסכם ב-10 בנובמבר 2020 בתיווך רוסיה. ב-25 בפברואר 2021 ראשי הצבא דרשו התפטרות הממשלה. פשיניאן פיטר אותו למרות שנשיא ארמניה לא חתם על הצו. באפריל פשיניאן התפטר, אך בבחירות שנערכו ב-20 ביוני 2021 מפלגתו ניצחה והוא מונה לראש הממשלה מחדש. באביב 2022 חודשו הדרישות להתפטרותו, ובספטמבר של אותה שנה התחדשה הלחימה עם אזרבייג'ן. בינואר 2023, ניתקה אזרבייג'ן את קווי האספקה אל חבל נגורנו קרבאך. לאחר תשעה חודשים, פתחה במבצע בחבל והבדלנים נכנעו. ארמניה לא התערבה בלחימה.