בתקופת ביסוס שלטונו הכריז ממשל שושלת צ'ינג על חבל ארץ המשתרע על כמה אלפי קמ"ר, כ-350 קילומטרים צפונית לבייג'ינג, באזור שבו התגוררו המונגולים, כ"אזור הציד מוּלָאן" (木兰围场; פין-יין Mùlán Wéichǎng – מוּלָאן וֵייצָ'אנְג).[1] כל שנה בסתיו היה הקיסר מוביל פמליה שכללה מלבד משפחתו הקרובה ופילגשיו את ממשלתו, ואת כל המשמר המלכותי, סך הכול כמה אלפי אנשים, לצוד במולאן. על מנת לשכן קבוצה גדולה כזו של אנשים הוקמו לאורך הדרך 21 ארמונות ארעיים, בהם אתר הנופש ההררי.

הקיסר קאנגשי (שלט 1661–1722) שבחר במקום התכוון במקור לבנות ארמון מגורים זמני, בדומה לארמונות רבים אחרים שהוקמו במדינה, במטרה שישמש מרכז מדיני משני בתקופה שבה הוא ישהה במקום לאורך זמן. הבחירה בצ'נגדה נעשתה מכמה טעמים. ראשית, הקרבה היחסית לבייג'ינג, למעבר לאזור המרכזי, לאזור הציד ולמנצ'וריה, מולדת אבותיו של הקיסר. שנית, סביבה טבעית מרהיבה. קאנגשי תיאר פעם את המקום כ"אזור נרחב עם מעיינות חמים ושדות מרעה עשירים". שלישית, האקלים בקיץ נוח, והטמפרטורה אינה עולה על 24.5°C בחודשים החמים ביותר.[2] בניית המכלול החלה בשנת 1703 (שנת שלטונו ה-42 של קאנגשי) והבנייה נמשכה בהפסקות 89 שנים עד שנת 1792 שבה הושלם מיזם הבנייה האחרון, במשך תקופת שלטונם של שלושה קיסרים משושלת צ'ינג: קאנגשי, יונגג'נג (שלט 1722–1735) וצ'יינלונג (שלט 1735–1796). העבודה בוצעה בשני שלבים עיקריים: בין 1703 ל-1714 הכנת התשתית: חפירת האגמים, בניית האיים, והסכרים ואז הקמת החומות והארמונות, ובין 1741 ל-1754 שאז הוקמו ארמונות נוספים והגנים. המקדשים סביב האתר נבנו בין השנים 1713 ל-1780.

הקיסרים קאנגשי, צ'יינלונג וג'יאצ'ינג (שלט 1796–1820) נהגו לשהות במקום בין מאי לספטמבר ולקבל פקידים בכירים, אצילים של בני מיעוטים, ושליחים של מדינות זרות. ב-1793 הגיעה לראשונה לסין משלחת מבריטניה בראשות הרוזן ג'ורג' מקרטני במטרה לנסות לשכנע את הסינים להרחיב את הסחר עם בריטניה. מקרטני פגש בצ'יינלונג בארמון בצ'נגדה. הקיסר סירב לבקשה, החלטה שבמבט לאחור נראית שגויה, כיוון שהמפגשים הבאים עם הבריטים כבר נשאו אופי צבאי. ב-1860 כבשו הבריטים את בייג'ינג במסגרת מלחמת האופיום השנייה, והקיסר שיאפנג (שלט 1850–1861) נמלט עם משפחתו לאתר הנופש בצ'נגדה שם מת שנה אחר כך.

עם תום שלטונה של שושלת צ'ינג ב-1911 ננטש המקום. ב-1933 השתלטו היפנים על המקום וצרפו אותו למנצ'קוו. מתקופה זו נעלמו 130,000 פריטים מהארמון ומהמקדשים סביבו ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלם. עם הקמת הרפובליקה העממית של סין הוחל בתהליכי שיפוץ. ב-1961 הוכרז האתר ברשימה הראשונה של אתרי מפתח היסטוריים ותרבותיים לאומיים. וב-1982 הוא היה לאחד מ-44 מקומות שהוכרזו אתרים תרבותיים ונופיים מוגנים. ב-1992 הכיר ארגון אונסק"ו בחשיבות המקום כשהכריז עליו אתר מורשת עולמית יחד עם המקדשים שנבנו סביבו.

המקום הוא כיום אתר תיירות ונופש פופולרי. בשנת 2001 ביקרו באתר 650,000 תיירים.[3]