משטחי הכבול במערבה של הולנד יושבו החל במאה ה-11, ובאותה עת החל ייבושו של פולדר אלבלאסרווארד. בתחילת המאה ה-12 כבר הקיף סכר נמוך את שטח הפולדר למעט בצידו המערבי, וב-1320 הושלמה הקפתו של הפולדר כולו. שני הנחלים שחצו את הפולדר - אלבלאס (Alblas) וחיסן (Giessen) תועלו לשני האגנים "דה נדרווארד" (De Nederwaard - "השטח התחתון" מפה: "3", "5") ו"דה אוברווארד" (De Overwaard - "השטח העילי", מפה: "4", "6") בהתאמה.

ב-1277 הוקם "וועד המים המחוזי של אלבלאסרווארד" (Hoogheemsraadschap van den Alblasserwaard) שעליו הוטלה האחריות לתחזוקת הסכרים באלבלאסרווארד. ב-1365 אושרה חפירת "תעלת הניקוז הגדולה" (Grote Waterschap) לניקוזו של האוברווארד אל נהר לק שמצפון לו, ו-4 שנים לאחר מכן החלו העבודות להקמתה של "תעלת הניקוז החדשה" (Nieuwe Waterschap) לניקוזו של הנדרווארד.

מספר הצפות קשות בשנת 1726 הביאו את הנהלת האזור להקים סידרה של שמונה טחנות ראשיות לאורך כל אחד משתי התעלות אשר ישאבו את המים מהפולדר ו-43 טחנות משניות אשר יעבירו אותם הלאה אל מאגרים ואל הנהרות הסמוכים. למרות מספר שיפורים ותוספות למערך במשך המאה ה-18, השיטה הוכיחה את עצמה כבלתי יעילה בשל כך שגובה מי הנהרות היה גבוה מידי מכדי שניתן יהיה להזרים אליהם את המים העודפים.

החל במחצית השנייה של המאה ה-19 הוחלפו טחנות הרוח בתחנות שאיבה. הטחנות יצאו מכלל שימוש וחלקן נהרס. רק במלחמת העולם השנייה כאשר היה מחסור בסולר שנדרש להפעלת תחנות השאיבה הממוכנות שבו הטחנות לפעול, ועם תום המלחמה הופסקה פעילותן שוב.