החל במחצית הראשונה של המאה ה-16 שכנה חווה חקלאית גדולה על אדמות העיר. בררוס עצמה התגוררו כחמישים איש בלבד, ובאזור כולו מעט יותר מאלף[1]. כמאה שנים לאחר מכן, ב-1644, התגלו מרבצי נחושת באזור, ובשנה שלאחר מכן הוקם בררוס תנור ההיתוך הראשון. הגילוי הביא להגירת תושבים אל ררוס מכל רחבי סקנדינביה, ובמקום התפתח יישוב אשר נחשב לאחד משני מקורות הנחושת החשובים ביותר בנורווגיה. בארבעים מכרות הנחושת באזור, נכרו, במשך שנות פעולתם, מ-1644 עד 1977, כ-110,000 ממ"ע של נחושת וכ-525,000 ממ"ע של סולפיד ברזל. במכרות נכרו מינרלים נוספים, ובהם כרום, עופרת, קובלט, אבץ וסרפנטין. כתוצאה מהכרייה שינה האזור את מראהו מיער צפוף לאזור פתוח.

ב-1650 הוקמה בעיר הכנסייה הראשונה ששכנה במבנה עץ. ב-1678 וב-1679 העלה הצבא השוודי את ררוס באש, אך העיר הוקמה מחדש תוך שהיא שומרת על תוואי הרחובות המקורי. רוב הבתים העתיקים הניצבים בררוס כיום הם מהמאה ה-18 ומהמאה ה-19.

ררוס נכבשה על ידי השוודים ב-1718 במהלך המלחמה הצפונית הגדולה. בין 1780 ל-1784 נבנתה בעיר כנסיית אבן המכונה "ברגסטאדנס סיאיר" (Bergstadens Ziir). הכנסייה שיכולה להכיל 2,000 איש[2], היא אחת הכנסיות הגדולות במדינה.

ב-1977 נסגר המכרה האחרון בסביבות העיר, וחברת הכרייה (Røros Kobberverk) פשטה את רגלה. המכרות ורכושה של החברה הופקדו בידיו של מוזיאון ררוס שהוקם לשם כך. המבנה העיקרי של המוזיאון שוכן במבנה תנור ההיתוך המשוחזר בלב העיר. ררוס הוכרזה כאתר מורשת עולמית שלוש שנים לאחר מכן.