בשנת 1907 הגיע ללידריץ גרמני בשם אאוגוסט שטאוך, והחל לעבוד במקום כמפקח במסילת הברזל המובילה מלידריץ לאאוס. הוא רכש משלטונות דרום-מערב אפריקה הגרמנית רישיון לחיפוש יהלומים, והעסיק בכך את עובדי הרכבת הכפופים לו. ב-10 באפריל 1908, אחד מעובדיו, זכריאס לוואלה, שהיה בעברו כורה יהלומים בקימברלי, גילה יהלום באזור גראספלאץ, כ-20 ק"מ מזרחית ללידריץ, והביאו לשטאוך. בעקבות הגילוי התפטר שטאוך מעבודתו, וחבר למהנדס המכרות זנקה ניסן. השניים חיפשו באזור יהלומים נוספים, ולאחר שמצאו אותם, רכשו בחודש יוני קרקע בשטח של 75 אקר (כ-300 דונמים) בקולמנסקופ. רק לאחר מכן, פרסמו שטאוך וניסן את דבר מציאת היהלומים. בעקבות הגילוי, החלה בהלה ליהלומים, ושלטונות דרום-מערב אפריקה הגרמנית הכריזו על רצועה בשטח של כ-26 אלף קמ"ר כאזור המיועד לכריית יהלומים - השפרגביט, וקולמנסקופ נכללה בתחומו.

רבים ממחפשי היהלומים והכורים שהגיעו לאזור התיישבו בקולמנסקופ, שבתיה נבנו בסגנון אדריכלי האופייני לגרמניה. בעיירה הקטנה הוקמו מבני ציבור רבים, בהם בית חולים, בית ספר, תחנת כוח, תיאטרון, אולם כדורת, קזינו ובריכת שחייה. מיקומה של קולמנסקופ באזור מדברי וצחיח חייב שינוע מים לעיר, והם חולקו לתושבים בחינם לפי מכסות. בנוסף, פעל בעיירה מפעל קרח, שאף הוא חולק בחינם לתושבים, וגם החשמל סופק בחינם. בעיירה הוקמה גם מסילת ברזל קטנה, שחיברה בין אזור המגורים לאזור המסחרי, ונעו עליה קרוניות רתומות לחמורים. סמיכותה של קולמנסקופ למסילת הברזל, אפשרה גם את חיבורה ללידריץ. כדי להתמודד עם בעיית הברחות, הובא לקולמנסקופ מכשיר רנטגן, הראשון מסוגו בחצי הכדור הדרומי.

בשנים הראשונות לאחר הקמתה שגשגה העיר, ובשיאה התגוררו בה כ-340 תושבים לבנים וכ-800 פועלים בני אוומבו. אך תקופה זו לא נמשכה זמן רב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, וביתר שאת מסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, היא החלה לדעוך, בעיקר בשל גילוי יהלומים באזורים אחרים של השפרגביט, שהביאו לנטישתה. בית החולים המשיך לפעול גם לאחר שהתרוקנה מתושביה, וב-1954 ננטש גם הוא.