Duomo di Milano

( קתדרלת מילאנו )

קתדרלת מילאנו (באיטלקית: Duomo di Milano) היא קתדרלה גותית מפורסמת, גדולה ומורכבת הנמצאת במילאנו שבאיטליה. קתדרלת מילאנו היא הקתדרלה הקתולית השנייה בגודלה, רק קתדרלת סביליה גדולה ממנה (בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא איננה קתדרלה). אורכה הוא 157 מטר, גובה אולם התווך שלה הוא 45 מטר וגובהה בשיא (פסל המדונה המפורסם) הוא 108.5 מטרים. כ-40,000 איש יכולים לעמוד בתוכה. החלונות הגדולים של בית המקהלה נחשבים לגדולים בעולם.

הקתדרלה היא אחד המבנים הגותיים הבולטים ביותר באיטליה, אשר סגנונה קרוב הרבה יותר לגותיקה הצרפתית מאשר לאדריכלות האיטלקית של תקופתה.

התוכנית של מילאנו, הבנויה כך שהרחובות יוצאים מכיכר הדואומו בצורה רדיאלית או מקיפים אותה, חושפת את העובדה שהכיכר והמבנה שבמרכזה תפסו את המקום המרכזי ביותר בעיר הרומית מדיולאנום. בעיר הרומית שכנה במקום בזיליקה ומולה פורום. בזיליקת אמברוזיוס הקדוש נבנתה בכיכר בתחילת המאה ה-5, ובזיליקה נוספת צורפה ב-836. כאשר שרפה הרסה את הבזיליקות ב-1075 הן נבנו מחדש כקתדרלה.

ב-1386 החלה בניית הקתדרלה הנוכחית בפקודתו של הארכיבישוף אנטוניו דה סאלוצו (Saluzzo). הקתדרלה נבנתה בסגנון גותי מאוחר השואב יותר מהגותיקה הצרפתית מאשר האיטלקית. הבנייה חפפה את עלייתו של בן-דודו של הארכיבישוף, ג'אן גָלֵאָצוֹ ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti), ויועדה כפרס לאצולה ולמעמדות הפשוטים שדוכאו בידי קודמו של ויסקונטי ברנאבו ויסקונטי. לפני שהחלה העבודה עצמה, נהרסו שלושה בניינים חשובים: ארמון הארכיבישוף, ארמון Ordinari ובית הטבילה של סטפן הקדוש של האביב, בעוד שכנסיית מריה מאג'ורה הקדושה נוצלה לספק אבנים וחומרי גלם לבנייה. ההתלהבות לבניין החדש והעצום התפשטה בקרב האוכלוסייה וג'אן גאליאצו הממולח, יחד עם בן-דודו הארכיבישוף אספו תרומות רבות עבור העבודה. תוכנית הבנייה עברה ביקורת קפדנית מצד "Fabbrica del Duomo" שכללה 300 עובדים, שהונהגו בידי המהנדס הראשי סימונה דה אורסניגו (Simone da Orsenigo). גאליאצו נתן לפבריקה שימוש בלעדי בשיש ממחצבת קנדוליה (Candoglia) ופטר אותה ממיסים.

ב-1389 מונה לעמוד בראש המיזם מהנדס ראשי מצרפת, ניקולא דה בונאוונטיר (Nicolas de Bonaventure), דבר שהוסיף חותם גותי חזק לקתדרלה. עשר שנים מאוחר יותר נקרא מפריז אדריכל צרפתי נוסף, ז'אן מיניו (Jean Mignot), לשפוט ולשפר את העבודה שנעשתה עד אז. מיניו הכריז על כל העבודה שנעשתה כ-"pericolo di ruina" ("בסכנת הרס") מאחר שהיא נעשתה "sine scienzia" ("ללא מדע"). בשנים שלאחר מכן התבדו תחזיותיו של מיניו, אך בכל זאת דרבן הדבר את מהנדסיו של גאליאצו לשפר את השיטות והכלים שלהם. העבודה המשיכה במהירות, ובעת מותו של ג'אן גאליאצו ב-1402 הושלמה כמעט מחצית מהקתדרלה. הבנייה התעכבה כמעט לגמרי עד 1480, עקב מחסור בכסף וברעיונות: העבודות הבולטות ביותר בתקופה זו היו הקברים של מרקו קארלי והאפיפיור מרטינוס החמישי (1424) והחלונות של האפסיס (שנות ה-1470) שמתארים את יוחנן הקדוש האוונגליסט (St. John the Evangelist) שנעשה על ידי כריסטופורו דה מוטיס (Cristoforo de Mottis) ואת אליגיוס הקדוש (Saint Eligius) ויוחנן הקדוש מדמשק (San John of Damascus) שנעשו על ידי ניקולו דה ואראלו (Niccolò da Varallo). ב-1452, תחת השגחתו של פרנצ'סקו ספורצה (Francesco Sforza), הספינה הראשית (Nave) והאגפים הצידיים הושלמו עד המפרץ השישי.

בשנים 1500–1510, תחת השגחתו של לודוביקו ספורצה (Lodovico Sforza), הכיפה המתומנת הושלמה, והפנים קושט ב-4 סדרות בנות 15 פסלים כל-אחת (ס"ה 60 פסלים), המתארת קדושים, נביאים, סיבילות (sibyls) ועוד דמויות מהתנ"ך. חוץ הקתדרלה נשאר זמן רב ללא קישוטים, למעט Guglietto dell'Amadeo ("הצריח הקטן של אמאדאו") שנבנה בשנים 1507–1510. זוהי יצירת מופת מהרנסאנס שלמרות זאת משתלבת בהרמוניה עם המבנה הגותי של הקתדרלה.

בזמן השלטון הספרדי הייתה הקתדרלה שמישה, אף על פי שהפנים היה ברובו לא גמור, ומספר מפרצים בספינה הראשית היו עדיין חסרים. ב-1552 קיבל ג'אקומו אנטניאטי (Giacomo Antegnati) הזמנה לבנות עוגב לצד הצפוני של בית המקהלה, וג'וזפה מדה (Giuseppe Meda) סיפק 4 מתוך 16 המוטות שקישטו את אזור המזבח (התוכנית הושלמו בידי פדריקו בורומאו (Federico Borromeo). ב-1562 נוספו יצירות האמנות St. Bartholomew של מרקו ד'אגראטה (Marco d'Agrate) והפמוט הרב-זרועי Trivulzio (המאה ה-12).

אחרי עלייתו של קארלו בורומאו לכס הארכיבישופות הוצאו מהדואומו כל המונומנטים החילוניים. זה כלל את הקברים של ג'ובאני מאריה ויסקונטי, ברנאבו ופיליפו מאריה ויסקונטי, פרנצ'סקו ספורצה ואשתו ביאנקה, גאליאצו מאריה ספורצה ולודוביקו, שהועברו למקומות לא ידועים. למרות זאת, התערבותו העיקרית של בורומאו הייתה מינויו של פלגרינו פלגריני (Pellegrino Pellegrini) כמהנדס הראשי - היה זה מהלך פולמוסי, שכן זה הצריך רוויזיה בפסלים, שכן פלגריני לא היה חילוני והדיוט. בורומאו ופלגריני שאפו למראה חדש ורנסאנסי יותר של הקתדרלה, שידגיש את טבעה הרומי-איטלקי ויעמעם את הסגנון הגותי, שנראה כעת כזר ולא מתאים. מאחר שהחזית המערבית לא הושלמה עדיין תכנן פלגריני חזית בסגנון "רומי", עם עמודים, אובליסקים וטימפנון גדול. תכנון זה מעולם לא יצא לפועל, אבל קישוט הפנים נמשך. בשנים 1575–1585 נבנה מחדש מזרח הכנסייה מבפנים, כאשר מזבחים חדשים ואגן טבילה נוספו לספינה הראשית. ספסלי מקהלה מעץ נבנו למזבח הראשי על ידי פרנצ'סקו ברמבילה, עבודה שהושלמה ב-1614.

ב-1577 קידש בורומאו את המבנה ככנסייה חדשה, נפרדת מכנסיית סנטה מריה מג'ורה וסנטה טצ'לה (שאוחדה ב-1549 אחרי מחלוקות עזות).

בתחילת המאה ה-17, תחת השגחתו של פדריקו בורומאו, הונחו היסודות של החזית החדשה על ידי פרנצ'סקו מריה ריקיני (Francesco Maria Richini) ופאביו מנגונה (Fabio Mangone). העבודה נמשכה עד 1638 עם בניית 5 שערים ו-2 חלונות אמצע. ברם, ב-1649, האדריכל החדש, קרלו בוצי (Carlo Buzzi), הכניס מהפכה בולטת: החזית המערבית תשוב ותיבנה בסגנון הגותי, כולל הפרטים שכבר סוימו בתוך עמודים גותים מרובעים ו-2 מגדלי פעמון ענקיים. תכנונים אחרים סופקו בין השאר על ידי פיליפו ג'ובארה (Filippo Juvarra) בשנת 1733 ולואיג'י ונוויטלי (Luigi Vanvitelli) בשנת 1745, אבל כולם לא הגיעו לידי מימוש. ב-1682 החזית של סנטה מריה מג'ורה נהרסה וכיסוי הגג של הקתדרלה הושלם.

ב-1762 הוקם אחד ממאפייניה המרכזיים של הקתדרלה, צריח המדונינה, שהתנשא לגובה מסחרר של 108.5 מטר. הצריח תוכנן על ידי פרנצ'סקו קרוצ'ה (Francesco Croce) ועליו נמצא פסל פוליכרומי של מריה הקדושה (המדונה) ההולם את שיעור הקומה של הקתדרלה.

ב-20 במאי 1805 ציווה נפוליון בונפרטה (שעמד להיות מוכתר כמלך איטליה) לסיים את החזית המערבית. בהתלהבותו הרבה, הוא הבטיח שכל ההוצאות יכוסו על ידי האוצר הצרפתי, שיפצה את ה-Fabbrica על הנכסים שהיה עליו למכור. למרות שהפיצויים מעולם לא שולמו, ההבטחה נתנה זריקת מרץ לעבודות ותוך 7 שנים הושלמה החזית. האדריכל החדש, פרנצ'סקו סואבה (Francesco Soave) עקב אחרי המיזם של בוצי והוסיף מספר פרטים נאו-גותיים לחלונות העליונים. כצורה של הודיה, פסל של נפוליאון הונח על אחד מצריחים.

בשנים שלאחר מכן נבנו רוב הקשתות והצריחים החסרים. הפסלים על הקיר הדרומי סוימו אף הם. בשנים 1829–1858 הוחלפו הוויטראז'ים בחלונות, דבר שדווקא פגם באסתטיקה. הפרטים האחרונים של הקתדרלה הושלמו רק במאה ה-20: השער האחרון נחנך ב-6 בינואר 1965. תאריך זה נחשב לסוף בניית הקתדרלה, תהליך שנמשך דורות רבים ומאות שנים, למרות שנותרו מספר אבנים לא-מסותתות שיש להשלימן כפסלים.

בשנת 2006 עברה החזית המערבית של הקתדרלה שיפוץ.

Photographies by:
Jiuguang Wang - CC BY-SA 3.0
Statistics: Position
714
Statistics: Rank
141576

הוספת תגובה חדשה

Esta pregunta es para comprobar si usted es un visitante humano y prevenir envíos de spam automatizado.

אבטחה
452791836Click/tap this sequence: 9319

Google street view

Where can you sleep near קתדרלת מילאנו ?

Booking.com
487.412 visits in total, 9.187 Points of interest, 404 יעדים, 38 visits today.