עמק באמיאן שוכן על דרך המשי שהובילה מסין ומהודו במזרח לאירופה ולמזרח התיכון במערב. עד למאה ה-12 היה העמק חלק מהממלכה ההודית של גנדהארה, ושימש כמרכז חשוב לדת ולפילוסופיה בודהיסטיות והינדיות. בעמק שכנו מספר מקדשים הינדיים ובודהיסטיים והוא נחשב למרכז לאמנות הודו-יוונית. הבודהיזם שלט באזור מהמאה ה-2 ועד להתפשטות האסלאם מזרחה במאה ה-9. נזירים התגוררו במערות שנחצבו במצוק באמיאן, ורבים מהם עיטרו את מערותיהם בפרסקאות ובפסלים בנושאים דתיים. שני פסלי הבודהה, שהגדול שבהם היה גם הבודהה הניצב הגדול בעולם, נבנו במהלך המאה ה-6. פסל הבודהה הקטן הוקם בשנת 507 והפסל הגדול ניצב במקום מאז 554. החוקרים סבורים כי הפסלים הוקמו על ידי עמים הודו-אירופים, ככל הנראה על ידי אימפריית קושאן או ההונה בשיא פריחתם. נוסע סיני שחלף בעמק בשנת 630 תיארו כמרכז בודהיסטי משגשג שבו יותר מעשרה מנזרים וכאלף נזירים, וכי פסלי הבודהה עוטרו בזהב ובאבנים טובות. עוד הזכיר נוסע זה פסל שלישי של בודהה, גדול מהשניים המוכרים, אך זה לא נמצא והחוקרים מאמינים כי לא שרד[1].

כאשר נכבש העמק בידי האימפריה הע'זנווית הסונית בתחילת המאה ה-11, נבזזו ונהרסו מנזרים בודהיסטים ברחבי אפגניסטן, אך שני פסלי הבודהה בעמק באמיאן ניצלו מהרס. גם ג'ינגיס חאן חס על הפסלים כאשר שעט דרך העמק בדרכו מערבה ב-1222, אך במאה ה-17 השחית אורנגזב, שליט האימפריה המוגולית את פניהם של שתי הדמויות, ומספר שנים לאחר מכן רוסקו רגליו של הבודהה הגדול.

הטליבאן עלה לשלטון באפגניסטן בשנת 1995, וביולי 1999 הוא פרסם צו לפיו על פסלי הבודהה להישמר שכן שוב אין במדינה אוכלוסייה בודהיסטית, ועל כן אין חשש לסגידה לפסלים. המולה מוחמד עומאר ציין כי הממשלה האפגנית בפסלי הבודהה בבאמיאן דוגמה למקור פוטנציאלי להפקת רווחים לאפגניסטן ממבקרים בינלאומיים. הטליבאן מצהיר כי באמיאן לא תיהרס אלא תישמר".

בתחילת שנת 2001 פורסם צו נוסף לפיו על פי החלטת בית המשפט העליון של המדינה, על כל הפסלים ברחבי המדינה להיהרס, שכן הם "לא-אסלאמיים" ומשמשים כדמויות אליליות לכופרים. כל מדינות הליגה הערבית גינו את כוונת הטליבאן להרוס את הפסלים, וכך גם זה המופתי הגדול של מצרים ושר החוץ של איראן, ומוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק אף הציע לשלוח צוות מומחים לאפגניסטן כדי לטפל בהעברת הפסלים מהמדינה[2]. אולם המחאה הבינלאומית לא הועילה ובתחילת חודש מרץ 2001 הושמדו הפסלים בסדרה של פיצוצים באמצעות דינמיט.

למרות ששתי דמויות הבודהה הושמדו כמעט לחלוטין, עדיין ניתן להבחין בקווי המתאר של הפסלים בתוך הנישות, ומספר ארגונים בינלאומיים התחייבו להקימם מחדש, ככל הניתן בשיטות ובחומרים מקוריים. למרות זאת טרם הוחלט באופן סופי על שחזור הפסלים בתוך הנישות, והועלתה הצעה להקים מוזיאון פתוח בעמק באמיאן תוך הותרת הנישות ריקות כפי שהן כיום, כאתר זיכרון למעשה ההרס. לאחר נפילת משטר הטליבאן החל ארגון אונסק"ו במימון פעולות לאיסוף שברי הפסלים שחלק מהם שוקלים מספר טונות. שרידי הפסלים ומספר אתרים נוספים ברחבי העמק הוכרזו בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית. בין נימוקי ההחלטה:

ממשלת אפגניסטן הזמינה את האומן היפני הירו יאמאגאטה לשחזר את הפסלים באמצעות מופע שיכלול 14 מערכות לייזר אשר יקרינו את דמויותיהם על המצוק. הפרויקט היה בבדיקה ואמור היה להיחנך בשנת 2012 בעלות של 9 מיליון דולר, אולם לא התקדם. בשנת 2015 ניצלו שני אנשי טכנולוגיה סינים, בני הזוג ז'אנג שיניו וליאנג הונג, את ההתקדמות בתחום ההולוגרפיה והקרנת המידע כדי לשוב אל המקום שבו ניצבו שני הפסלים בבאמיאן ולהקרין שוב את שני הפסלים עם ציוד בעלות של 100 אלף דולר, ציוד שבסופו של דבר נתרם לאנשי המקום[4].

^ Wriggins, Sally Hovey. Xuanzang: A Buddhist Pilgrim on the Silk Road. Boulder: Westview Press, 1996 ^ CNN ^ אתר אונסק"ו ^   פסלי הבודהה שפוצץ הטליבאן שבו לחיים בחסות הטכנולוגיה, באתר הארץ, מתאריך 14 ביוני 2015